ראש השנה לזהויות
גלגוליו של ט"ו בשבט, מהווים צילום רנטגן של אשכול הזהויות היהודיות העכשוויות. המופע הראשון של היום הוא במשנה במסכת ראש השנה: ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה... באחד בתשרי ראש השנה לשנים... באחד בשבט ראש השנה לאילן - כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים: בחמישה עשר בו. המשנה הזאת יוצרת מהפכה בתפישת הזמן. הזמן נתפס בדרך כלל כאחד מוחלט ומפוצל. במשנה יש ארבעה מעגלי זמן שונים, ארבעה זמנים. מי שחי כך, תודעתו המתפצלת מוכנה לקבל את צורת היסוד של מחשבת החכמים – המחלוקת. הוא את קיומן של אמיתות שונות כשם שיש זמנים שונים.
אחד מראשי השנים האלה – ואף הוא מפוצל במחלוקת – הוא ראש השנה לאילן. במקורו אין זה יום חג, זהו יום לוח המציין את מניין שנות האילן החשוב למערכות ההלכתיות.
לאט לאט הפך היום לחג. בתחילה נמנעו בו ממנהגי אבלות, אחר כך הוסיפו תוכן חיובי – את אכילת פירות.
במאה ה17 הוסיפו המקובלים נופך משלהם לחג. העץ עבורם הוא סמל למציאות הרוחנית הנובעת מהשמים. מיני הפירות הפכו לסמל לספירות – פניה השונים של הישות האלוהית. כוסות יין אדום ויין לבן הצטרפו, סמל לפנים הכפולים של הוויה - הדין והרחמים.
ב1890 יצא המורה זאב יעבץ עם תלמידיו בזכרון יעקב לנטוע נטיעות, ובכך הוסיף לגווני החג את הרובד הציוני של השיבה לארץ וההשתרשות בה.
מי שמתבונן בשכבות הנרקמות זו על גבי זו, יבחין גם באי ההתאמות. מנהג אכילת הפירות נדד עם הגלויות אל ארצות בהן לא היתה אפשרות לאכול מפירות ארץ ישראל. מכאן התגלגלו הפירות לפירות יבשים, ואף עם השיבה לארץ אלה נותרו סממניו היחודיים של החג. מאידך גיסא - היציאה לנטיעות בט"ו בשבט נתקלת כפעם בפעם באי ההתאמה למזג האוויר בתקופה זו, והנוטעים מוצאים עצמם נרטבים מהגשם. הנוטע הרטוב האוכל פירות יבשים – זהו סמלו הגרוטסקי של החג. אי התאמה למקום ולזמן היא היוצרת את הדמות הזאת.
אך דווקא דמות מוזרה זו, מהווה שיקוף מדויק להפליא של הזהות היהודית העכשווית הבאה לידי ביטוי בראש השנה לאילן. הפירות היבשים מבטאים עד כאב את הניסיון לחבור אל הארץ אל האדמה, שאיננו מצליח לגמרי. אין לנו פירות חיים, יש לנו פירות מיובשים המנסים לשמר משהו מהטעם המקורי והחיוני של פירות. כך גם הנטיעות ביום של גשם. משהו לא מתאים. לא זה הזמן לטעת. יתירה מזו - ישנה אי התאמה בין המשמעות הציונית שהוסיף המורה זאב לחג, ובין המקורות הקדומים.
אפשר לדרוש את אי ההתאמה הזאת לגנאי. משהו לא מתחבר כאן, לא בין העם ובין הארץ ולא בין המקורות ובין המשמעות העכשווית שמנסים בני העם היהודי למסוך בהם. אך אפשר דווקא את אי ההתאמה הזאת לדרוש לשבח. דווקא באי ההתאמה באה לידי ביטוי העקשנות לשמור על החיבור למרות ההכרה בשונות הזהויות. העם היהודי איננו עם המחובר לארצו במהלך כל ההיסטוריה שלו. הגלות אז והתפוצות היום, הם חלק בלתי נפרד מהביוגרפיה שלו. הפירות היבשים מסמלים את פרק הגלות והגעגוע לארץ כחלק מהזהות גם היום וגם כאן. הנוטע בגשם מסמל את החיבור שבין הציונות העכשווית שהיא תנועה חילונית ביסודה, ובין המקורות שהם מקורות דתיים ביסודם. החיבור איננו חלק, יש פערים, יש סדקים. ובכל זאת – אנחנו עומדים על דעתנו לחבר, ולטעת את העצים – אפילו בגשם.
גלגוליו של ט"ו בשבט, מהווים צילום רנטגן של אשכול הזהויות היהודיות העכשוויות. המופע הראשון של היום הוא במשנה במסכת ראש השנה: ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה... באחד בתשרי ראש השנה לשנים... באחד בשבט ראש השנה לאילן - כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים: בחמישה עשר בו. המשנה הזאת יוצרת מהפכה בתפישת הזמן. הזמן נתפס בדרך כלל כאחד מוחלט ומפוצל. במשנה יש ארבעה מעגלי זמן שונים, ארבעה זמנים. מי שחי כך, תודעתו המתפצלת מוכנה לקבל את צורת היסוד של מחשבת החכמים – המחלוקת. הוא את קיומן של אמיתות שונות כשם שיש זמנים שונים.
אחד מראשי השנים האלה – ואף הוא מפוצל במחלוקת – הוא ראש השנה לאילן. במקורו אין זה יום חג, זהו יום לוח המציין את מניין שנות האילן החשוב למערכות ההלכתיות.
לאט לאט הפך היום לחג. בתחילה נמנעו בו ממנהגי אבלות, אחר כך הוסיפו תוכן חיובי – את אכילת פירות.
במאה ה17 הוסיפו המקובלים נופך משלהם לחג. העץ עבורם הוא סמל למציאות הרוחנית הנובעת מהשמים. מיני הפירות הפכו לסמל לספירות – פניה השונים של הישות האלוהית. כוסות יין אדום ויין לבן הצטרפו, סמל לפנים הכפולים של הוויה - הדין והרחמים.
ב1890 יצא המורה זאב יעבץ עם תלמידיו בזכרון יעקב לנטוע נטיעות, ובכך הוסיף לגווני החג את הרובד הציוני של השיבה לארץ וההשתרשות בה.
מי שמתבונן בשכבות הנרקמות זו על גבי זו, יבחין גם באי ההתאמות. מנהג אכילת הפירות נדד עם הגלויות אל ארצות בהן לא היתה אפשרות לאכול מפירות ארץ ישראל. מכאן התגלגלו הפירות לפירות יבשים, ואף עם השיבה לארץ אלה נותרו סממניו היחודיים של החג. מאידך גיסא - היציאה לנטיעות בט"ו בשבט נתקלת כפעם בפעם באי ההתאמה למזג האוויר בתקופה זו, והנוטעים מוצאים עצמם נרטבים מהגשם. הנוטע הרטוב האוכל פירות יבשים – זהו סמלו הגרוטסקי של החג. אי התאמה למקום ולזמן היא היוצרת את הדמות הזאת.
אך דווקא דמות מוזרה זו, מהווה שיקוף מדויק להפליא של הזהות היהודית העכשווית הבאה לידי ביטוי בראש השנה לאילן. הפירות היבשים מבטאים עד כאב את הניסיון לחבור אל הארץ אל האדמה, שאיננו מצליח לגמרי. אין לנו פירות חיים, יש לנו פירות מיובשים המנסים לשמר משהו מהטעם המקורי והחיוני של פירות. כך גם הנטיעות ביום של גשם. משהו לא מתאים. לא זה הזמן לטעת. יתירה מזו - ישנה אי התאמה בין המשמעות הציונית שהוסיף המורה זאב לחג, ובין המקורות הקדומים.
אפשר לדרוש את אי ההתאמה הזאת לגנאי. משהו לא מתחבר כאן, לא בין העם ובין הארץ ולא בין המקורות ובין המשמעות העכשווית שמנסים בני העם היהודי למסוך בהם. אך אפשר דווקא את אי ההתאמה הזאת לדרוש לשבח. דווקא באי ההתאמה באה לידי ביטוי העקשנות לשמור על החיבור למרות ההכרה בשונות הזהויות. העם היהודי איננו עם המחובר לארצו במהלך כל ההיסטוריה שלו. הגלות אז והתפוצות היום, הם חלק בלתי נפרד מהביוגרפיה שלו. הפירות היבשים מסמלים את פרק הגלות והגעגוע לארץ כחלק מהזהות גם היום וגם כאן. הנוטע בגשם מסמל את החיבור שבין הציונות העכשווית שהיא תנועה חילונית ביסודה, ובין המקורות שהם מקורות דתיים ביסודם. החיבור איננו חלק, יש פערים, יש סדקים. ובכל זאת – אנחנו עומדים על דעתנו לחבר, ולטעת את העצים – אפילו בגשם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה