על התפילה [א']. על העדר התפילה התנ"כית
התפילה איננה תופעה מרכזית בעולם התנ"כי. אמנם אפשר למצוא כמה תפילות וכמה דמויות של מתפללים, ספר תהילים מהווה אף אסופה של תפילות. ובכל זאת התפילה בתנ"ך היא תופעת שוליים.
את הסיבה לכך אפשר רק לשער, אין כאן וודאות אלא רק ניסיון להבין את התופעה. בתנ"ך ישנן כמה תמונות של היחס בין אלוהים ובין האדם. בתמונה הראשונה – שעיקרה בספר בראשית – אלוהים נוכח באותה מידה שישים אחרים – בני אדם צמחים חיות – נוכחים. קיומו איננו עומד לשאלה, וכשיש לו מה לומר לאדם – הוא אומר. בתמונה שכזאת לא מתקיימים התנאים ההכרחיים לתפילה, שהיא פנייה לאחר שאיננו נוכח. יש תמונה שניה בתנ"ך – עיקרה בספר שמות אך גם בספרות הנביאים – אלוהים מתגלה. אירוע השיא בתמונה זו הוא סיני. המתגלה - לא התגלה לפני ההתגלות, אך אי התגלות זו איננה מהווה את התנאי ההכרחי לקיומה של התפילה. אמנם אלוהים לא נוכח בנוכחות מגולה, אך הוא נוכח בנוכחות של קיום. בתנאים שכאלה – היוזמה לדיבור היא של המתגלה ולא של מקבל ההתגלות. בתמונה זו אלוהים הוא היוזם, ברצונו הוא מופיע ומתגלה ומדבר אל האדם. גם בטרם ההתגלות האדם הוא פאסיבי, לא מחפש את האלוהים. יש תמונה תנ"כית שלישית – תמונת הנס. אלוהים הנסתר מתגלה לא בדיבור אלא בפציעת חוקי הטבע. גם לאלוהי הנס לא מתפללים, לכל היותר מבקשים שיראה את כוחו ונוכחותו בנס. התנאים המאפשרים את קיומה של התפילה הם אלוהים שאיננו מחולל ניסים ולא מתגלה. במצב שכזה מרכז הכובד עובר אל האדם, הוא מחפש, הוא קורא, הוא משווע – הוא מתפלל.
יש תפילות בתנ"ך, תפילות של אנשים ונשים שאלוהים לא נוכח בעולמם כישים האחרים, אלוהים לא מתגלה אליהם, אלוהים לא פוצע את חוקי בטבע בפניהם. בתוך קבוצת האנשים הזאת עולה קבוצה משנה קטנה למדי, שהתנאים האלה יוצרים אצלם געגוע לאלוהים: כאיל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלוהים. [תהילים מ"ב]. כל האיילים הצמאים עורגים לאפיקי מים, לא כל האנשים שאלוהים לא נוכח בעולמם ולא מתגלה אליהם – עורגים לאלוהים. התפילות בתנ"ך – עם גוונים ובני גוונים שונים – הן תפילות של המיעוט בעל הרגש הדתי הזה. אילו היה העולם התנ"כי זה שעיצב את חיי העם היהודי לדורותיו, היתה התפילה נותרת כתופעת שוליים. אולי היא היתה דומה למעשה האומנות של קבוצת האומנים שהיא קבוצה קטנה בקהילה, אולי אפילו היתה מופיעה אצל קבוצה קטנה יותר. האומנות היא ביטוי של האדם, וכל בני האדם הם בני אדם. התפילה היא ביטוי של חסר מסויים, חסר בקרבת אלוהים, ורק קבוצה חלקית של קבוצת בני האדם סובלת מחסר שכזה. רק בעולמם של חכמים הפכה התפילה לתופעה מרכזית המקיפה את כל הקהילה. כיצד התחולל השינוי ומה משמעותו מבחינת הגדרת התפילה? על כך בפרק הבא.
התפילה איננה תופעה מרכזית בעולם התנ"כי. אמנם אפשר למצוא כמה תפילות וכמה דמויות של מתפללים, ספר תהילים מהווה אף אסופה של תפילות. ובכל זאת התפילה בתנ"ך היא תופעת שוליים.
את הסיבה לכך אפשר רק לשער, אין כאן וודאות אלא רק ניסיון להבין את התופעה. בתנ"ך ישנן כמה תמונות של היחס בין אלוהים ובין האדם. בתמונה הראשונה – שעיקרה בספר בראשית – אלוהים נוכח באותה מידה שישים אחרים – בני אדם צמחים חיות – נוכחים. קיומו איננו עומד לשאלה, וכשיש לו מה לומר לאדם – הוא אומר. בתמונה שכזאת לא מתקיימים התנאים ההכרחיים לתפילה, שהיא פנייה לאחר שאיננו נוכח. יש תמונה שניה בתנ"ך – עיקרה בספר שמות אך גם בספרות הנביאים – אלוהים מתגלה. אירוע השיא בתמונה זו הוא סיני. המתגלה - לא התגלה לפני ההתגלות, אך אי התגלות זו איננה מהווה את התנאי ההכרחי לקיומה של התפילה. אמנם אלוהים לא נוכח בנוכחות מגולה, אך הוא נוכח בנוכחות של קיום. בתנאים שכאלה – היוזמה לדיבור היא של המתגלה ולא של מקבל ההתגלות. בתמונה זו אלוהים הוא היוזם, ברצונו הוא מופיע ומתגלה ומדבר אל האדם. גם בטרם ההתגלות האדם הוא פאסיבי, לא מחפש את האלוהים. יש תמונה תנ"כית שלישית – תמונת הנס. אלוהים הנסתר מתגלה לא בדיבור אלא בפציעת חוקי הטבע. גם לאלוהי הנס לא מתפללים, לכל היותר מבקשים שיראה את כוחו ונוכחותו בנס. התנאים המאפשרים את קיומה של התפילה הם אלוהים שאיננו מחולל ניסים ולא מתגלה. במצב שכזה מרכז הכובד עובר אל האדם, הוא מחפש, הוא קורא, הוא משווע – הוא מתפלל.
יש תפילות בתנ"ך, תפילות של אנשים ונשים שאלוהים לא נוכח בעולמם כישים האחרים, אלוהים לא מתגלה אליהם, אלוהים לא פוצע את חוקי בטבע בפניהם. בתוך קבוצת האנשים הזאת עולה קבוצה משנה קטנה למדי, שהתנאים האלה יוצרים אצלם געגוע לאלוהים: כאיל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלוהים. [תהילים מ"ב]. כל האיילים הצמאים עורגים לאפיקי מים, לא כל האנשים שאלוהים לא נוכח בעולמם ולא מתגלה אליהם – עורגים לאלוהים. התפילות בתנ"ך – עם גוונים ובני גוונים שונים – הן תפילות של המיעוט בעל הרגש הדתי הזה. אילו היה העולם התנ"כי זה שעיצב את חיי העם היהודי לדורותיו, היתה התפילה נותרת כתופעת שוליים. אולי היא היתה דומה למעשה האומנות של קבוצת האומנים שהיא קבוצה קטנה בקהילה, אולי אפילו היתה מופיעה אצל קבוצה קטנה יותר. האומנות היא ביטוי של האדם, וכל בני האדם הם בני אדם. התפילה היא ביטוי של חסר מסויים, חסר בקרבת אלוהים, ורק קבוצה חלקית של קבוצת בני האדם סובלת מחסר שכזה. רק בעולמם של חכמים הפכה התפילה לתופעה מרכזית המקיפה את כל הקהילה. כיצד התחולל השינוי ומה משמעותו מבחינת הגדרת התפילה? על כך בפרק הבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה