רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים בית מדרש וירטואלי פורומים בלוגים

יום שני, 18 בינואר 2010

תפילה [ב]: מהפכת התפילה של רבן גמליאל

[ב'] מהפכת התפילה של רבן גמליאל

בפרק הראשון ראינו כי התפילה התנ"כית היא תופעת שוליים, אנשים מיוחדים במצבים מיוחדים – מתפללים. מי שחולל את המהפכה בעולם התפילה היה רבן גמליאל בתקופת המשנה. בדומה למשפט 'הכל מים' של תלס שהספיק לחולל מהפכה תודעתית ולהתחיל מסורת רוחנית גדולה, כך גם רבן גמליאל אמר משפט אחד ספוּר מילים:

בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה. [ברכות פרק ד' משנה ג'].

המשפט הזה מקפל בחובו שלושה היגדים.
א. מתפלל אדם – לשון ציווי. התפילה שוב איננה ביטוי של נפש הומה, אלא נורמה הקוראת לאדם לממשה.
ב. בכל יום – התפילה היא מעשה קבוע מבחינת הזמן, בכל יום ולא בהתאם להתרחשויות שבחיים.
ג. שמונה עשרה – התפילה היא מעשה הקבוע מבחינת השפה, שמונה עשרה ברכות מסוימות ולא כאשר תעלה שפת הלב אל השפתיים.

על עוצמתה של המהפכה ועל משמעותה, אפשר לעמוד מתוך דברי החולקים והמתעמתים עם רבן גמליאל. המשנה מכילה שלוש עמדות החולקות על משפטו המכונן של רבן גמליאל:

א. רבי יהושע אומר: מעין שמונה עשרה.
ב. רבי עקיבא אומר: אם שגורה תפילתו בפיו - יתפלל שמונה עשרה, ואם לאו - מעין שמונה עשרה.
ג. רבי אליעזר אומר: העושה תפילתו קבע - אין תפילתו תחנונים.
[שם, ג', ד']

כבר במבט ראשון אפשר להבחין: רבי אליעזר חולק על דברי רבן גמליאל, ואילו רבי יהושע ורבי עקיבא מקבלים את דבריו ומנסים למתן אותם. נבחן בתחילה את העמדה החולקת: רבי אליעזר אומר שהעושה תפילתו קבע – כלומר מי שהולך בעקבות רבן גמליאל והופך את התפילה לקבע מבחינת הזמן ומבחינת הנוסח – אין תפילתו תחנונים. ואם ישאל השואל – ומה בכך? כנראה שטיעונו של רבי אליעזר הוא טיעון חריף: הוא טוען שמהותה והגדרתה של התפילה היא 'תחנונים'. מכאן נובע שאת המשפט 'העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים' אפשר להמיר במשפט: 'העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תפילה.' מכאן שרבי אליעזר טוען כי רבן גמליאל הרס את התפילה. הוא בנה משהו אחר שאין בינו ובין התפילה אלא שיתוף השם בלבד.
מה יענה רבן גמליאל לרבי אליעזר? פתוחות בפניו כמה אפשרויות: הוא יכול לשלול את דברי רבי אליעזר ולטעון כי אפשר שתפילת קבע תהיה תחנונים. הוא יכול להסכים עם המשפט שהוראתו המרחיבה – מי שעושה תפילתו קבע, כלומר שהקביעות הצורנית של הזמן והנוסח חודרת אל התפילה עצמה והופכת אותה לקבועה ומוחצנת – אכן אין תפילתו תחנונים ובכך איננה תפילה, אבל הכוונה – יטען רבן גמליאל על פי אפשרות זו – היא שבמסגרת הצורנית הקבועה של זמן ונוסח, תתקיים תפילה שאיננה קבועה אלא משתנה ודינאמית מבחינת הרגש. וייתכן שרבן גמליאל יקבל את דברי רבי אליעזר באופן עמוק יותר. ייתכן והוא מודה כי התוצר החדש איננו תפילה אם הוראתה היא כמו במילון התנ"כי- 'תחנונים'. עתה מדובר בישות אחרת, בעלת משמעות אחרת ותפקוד אחר. בפרקים הבאים נפתח את האפשרות הזאת ונראה כי כנראה היא זאת שהתרחשה. כאן רק נקדים ונאמר: אם התפילה החדשה איננה 'תחנונים' – מה היא כן? התשובה לשאלה זו היא כנראה: התפילה החדשה היא ביטוי לזהות, כלי להגדרת הזהות הקהילתית והבנייתה. בינתיים נותיר אפשרות זאת ללא פיתוח, ונפנה לעמדות הנוספות.
רבי יהושע קיבל את חלקו הראשון של המשפט, גם לשיטתו בכל יום מתפלל אדם [אגב, שימו לב: על פי דברי רבן גמליאל בכל יום מתפלל אדם תפילה אחת. החלוקה לשחרית ערבית ומנחה לא נמצאת בדבריו אלא במחלוקת מאוחרת בין רבי יהודה לחכמים המתועדת במשנה א'.] אך לגבי הנוסח הוא מציע כי במקום שמונה עשרה יתפלל אדם מעין שמונה עשרה. באחד הפרקים הבאים נראה כיצד פירש התלמוד את הביטוי מעין שמונה עשרה. כאן ננסה לעמוד על פשרו על פי פשוטה של משנה. כנראה ששמונה עשרה הברכות מכילות שני רבדים: האחד: שמונה עשרה נושאים המרכיבים את התפילה, ונוסח קבוע לכל נושא. רבי יהושע מקבל את קיבוע הנושאים ואולי גם את הסדר שלהם, אך משאיר מרחב לניסוח אישי ויצירתי לכל נושא ונושא. בכך הוא מנסה לשמר יותר מאופי התחנונים של התפילה התנ"כית. רבי עקיבא מציע לקבל את דברי רבי יהושע, אך רק כפתרון למי שאיננו שולט בנוסח. לעומת זאת מי ששולט בנוסח, ילך בדרכו המהפכנית של רבן גמליאל ויתפלל את ה'תפילה' החדשה.
מתוך העמדות החולקות, אפשר לראות את עוצמת המהפכה שחולל רבן גמליאל. החולקים מרגישים את ההולך לאיבוד עם המהפכה, ומכאן צומחת או התנגדותם או הניסיון להכיל את האובד בעידן החדש. רבן גמליאל כשהוא לעצמו – כדרכם של המהפכנים הגדולים – הסתפק בפצצה החובקת כל שהטיל אל החלל היהודי, זאת ששינתה את פניה והפכה אותה יותר מקהילה רליגיוזית לקהילת זהות.
מדוע עשה זאת רבן גמליאל? אנחנו יכולים רק לשער: ייתכן שחשב שהזהות הקהילתית חשובה יותר ממתן ביטוי לארוס הדתי, וייתכן שהסיפור עמוק יותר. יכול להיות שרבן גמליאל הבין את רוח הדור, הבין שהתנ"ך נגמר. הקהילה עתה איננה קבוצת אנשים רליגיוזיים שלפחות חלק מבניה מדברים עם אלוהים כדבר איש אל רעהו. במילים מודרניות – רבן גמליאל הבין את תהליך החילון שפקד את העם. לכן, בהחלטה אסטרטגית נועזת, הוא החליט להתאים את ה'תפילה' לרוח העם. לא עוד – בעיקר – ביטוי לארוס הדתי, אלא – ביטוי לזהות הלאומית. כמובן שיש מתנגדים לכך, את קולו של רבי אליעזר החותר להותרת התפילה ה'דתית' שמענו היום, קולות אחרים – בפרקים הבאים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה