האיש שהיה שם. על הרב יהודה עמיטל
הרב עמיטל היה מורה שאינו מורה. מורה שבחר לפרק את דמות המורה לאחר את הדרך בה ראוי לחיות, ובמקום זאת להיות עם האחר באשר הוא שם. שלוש מימרות קצרות היו שגורות על לשונו, והן שלושה דברים עליהם העולם שלו בתודעתי עומד:
'אין פטנטים'
מורים אוהבים ליצר פטנטים, להורות לאנשים דרך שאם ילכו בה יגיעו אל האושר או אל המשמעות. הרב עמיטל לא הציע מרפא, להפך – הוא הורה שאין מרפא לצרת האדם. יש בהכרה החריפה הזאת כדי למוסס את האשליות הגורמות רק מכאוב וייסורי נוסטאלגיה. הרב עמיטל שנשא בליבו את כאב רצח הוריו בשואה, את כאב העם היהודי שהוכה שם, את מות רבים מתלמידיו במלחמת יום הכיפורים – הוא יכול היה להציב לנו גבול ולומר – אי אפשר לברוח מהסבל, זהו הקיום האנושי.
'בלי עצבנות'
העצבנות היא תולדה של השוואת הקיים לראוי. כל אדם נוטה לשפוט כך את חייו, האדם הדתי על אחת כמה וכמה. הרב עמיטל נלחם מלחמת חורמה בעצבנות, היא המולידה תופעות של הקצנה, של בריחה מהחיים אל אידיאות המנותקות מהם ומסרסות אותם. יש האומרים כי אם לא תהיה עצבנות ישקע האדם בביצת החיים ולא ישאף להתרומם אל מעבר לה. הרב עמיטל לא התכחש לבעיה, אך לא היה מוכן לפתור אותה על ידי הפטנט של העצבנות. מי כמוהו הורה איך לא להשלים עם הקיים, אך לא מתוך עצבנות הפער מהראוי, אלא על ידי חדוות יצירת אל עבר הלא נודע.
'לא רוצה עמיטלים קטנים'
מורים רבים פועלים מתוך וודאות שהם נושאים אמת, ועל כן רוצים להנחיל אותה לתלמידיהם. בתלמיד הם רואים את השתקפות עצמם, וכך זוכים להישארות נפשם. הרב עמיטל שבר את התבנית הזאת, לא התיר את החיקוי. בעולמו, לראות תלמיד שהוא העתק של רבו הרי זה לראות כישלון. לראות מורה שסירס את תלמידו. הוא רצה להיות אדם משוחרר, משוחרר מאחרים המכפילים אותו ואחר כך לא נותנים לו ללכת בדרכו העצמאית. הרב עמיטל היה זקוק למרחב החירות להפתיע, לשנות, להיות לאחר. לשם כך דרש את עצמאות התלמיד, שילך בדרכו שלו ויניח לרב לנפשו – לנפשו הסוערת שלא מפסיקה לחפש ולנסות דרכים חדשות.
במקום של חירות מופלאה שכזאת הוא יכול היה לשבור פרדיגמות, להמציא צורות חדשות כנגד הזרם. כך המציא את ישיבות ההסדר – שובר את הדיכוטומיה שבין צבא וישיבה, כך המציא את 'מימד' – שובר את ההצטרפות שנדמתה כהכרחית שבין דתיות מליאה עמוקה וסוערת לימניות.
שבירת לוחות מתוך חירות היתה גם סוד אמונתו העמוקה. היו לו לוחות שעוצבו במחוזות הציונות הדתית, אלה הורו על החיבור בין שואה להקמת מדינת ישראל ולמלחמת ששת הימים. מכאן נגזרה תמונת עולם דתית ופוליטית, נדמה היה שאין ציוני דתי שיכול להיות משוחרר ממנה. מהלומת מלחמת יום הכיפורים הובילה את הרב עמיטל לשבור את הפרדיגמה, אלוהיו הוא אלוהים השובר לבניו את לוחותיהם. הוא דבק בחיים חיי הסבל, ואלה הורו לו כי הלוחות היו שגויים. הוא לא היסס להיענות לקול אלוהים ששמע, ולומר – האמנתי בלוחות הראשונים ועתה הוברר לי כי היו שגויים.
איש החירות לא חת מפני איש, גם לא מפני אוהביו שהפנו לו עורף. חירות אמיצה של שחרור מפטנטים, של התאמה למציאות ולא עצבנות של בריחה ממנה, של אינדיבידואליזם קיצוני הבוחר שלא לנצל את כוחו ולהורות לאחרים איך יחיו את חייהם.
הרב עמיטל היה מורה שאינו מורה. מורה שבחר לפרק את דמות המורה לאחר את הדרך בה ראוי לחיות, ובמקום זאת להיות עם האחר באשר הוא שם. שלוש מימרות קצרות היו שגורות על לשונו, והן שלושה דברים עליהם העולם שלו בתודעתי עומד:
'אין פטנטים'
מורים אוהבים ליצר פטנטים, להורות לאנשים דרך שאם ילכו בה יגיעו אל האושר או אל המשמעות. הרב עמיטל לא הציע מרפא, להפך – הוא הורה שאין מרפא לצרת האדם. יש בהכרה החריפה הזאת כדי למוסס את האשליות הגורמות רק מכאוב וייסורי נוסטאלגיה. הרב עמיטל שנשא בליבו את כאב רצח הוריו בשואה, את כאב העם היהודי שהוכה שם, את מות רבים מתלמידיו במלחמת יום הכיפורים – הוא יכול היה להציב לנו גבול ולומר – אי אפשר לברוח מהסבל, זהו הקיום האנושי.
'בלי עצבנות'
העצבנות היא תולדה של השוואת הקיים לראוי. כל אדם נוטה לשפוט כך את חייו, האדם הדתי על אחת כמה וכמה. הרב עמיטל נלחם מלחמת חורמה בעצבנות, היא המולידה תופעות של הקצנה, של בריחה מהחיים אל אידיאות המנותקות מהם ומסרסות אותם. יש האומרים כי אם לא תהיה עצבנות ישקע האדם בביצת החיים ולא ישאף להתרומם אל מעבר לה. הרב עמיטל לא התכחש לבעיה, אך לא היה מוכן לפתור אותה על ידי הפטנט של העצבנות. מי כמוהו הורה איך לא להשלים עם הקיים, אך לא מתוך עצבנות הפער מהראוי, אלא על ידי חדוות יצירת אל עבר הלא נודע.
'לא רוצה עמיטלים קטנים'
מורים רבים פועלים מתוך וודאות שהם נושאים אמת, ועל כן רוצים להנחיל אותה לתלמידיהם. בתלמיד הם רואים את השתקפות עצמם, וכך זוכים להישארות נפשם. הרב עמיטל שבר את התבנית הזאת, לא התיר את החיקוי. בעולמו, לראות תלמיד שהוא העתק של רבו הרי זה לראות כישלון. לראות מורה שסירס את תלמידו. הוא רצה להיות אדם משוחרר, משוחרר מאחרים המכפילים אותו ואחר כך לא נותנים לו ללכת בדרכו העצמאית. הרב עמיטל היה זקוק למרחב החירות להפתיע, לשנות, להיות לאחר. לשם כך דרש את עצמאות התלמיד, שילך בדרכו שלו ויניח לרב לנפשו – לנפשו הסוערת שלא מפסיקה לחפש ולנסות דרכים חדשות.
במקום של חירות מופלאה שכזאת הוא יכול היה לשבור פרדיגמות, להמציא צורות חדשות כנגד הזרם. כך המציא את ישיבות ההסדר – שובר את הדיכוטומיה שבין צבא וישיבה, כך המציא את 'מימד' – שובר את ההצטרפות שנדמתה כהכרחית שבין דתיות מליאה עמוקה וסוערת לימניות.
שבירת לוחות מתוך חירות היתה גם סוד אמונתו העמוקה. היו לו לוחות שעוצבו במחוזות הציונות הדתית, אלה הורו על החיבור בין שואה להקמת מדינת ישראל ולמלחמת ששת הימים. מכאן נגזרה תמונת עולם דתית ופוליטית, נדמה היה שאין ציוני דתי שיכול להיות משוחרר ממנה. מהלומת מלחמת יום הכיפורים הובילה את הרב עמיטל לשבור את הפרדיגמה, אלוהיו הוא אלוהים השובר לבניו את לוחותיהם. הוא דבק בחיים חיי הסבל, ואלה הורו לו כי הלוחות היו שגויים. הוא לא היסס להיענות לקול אלוהים ששמע, ולומר – האמנתי בלוחות הראשונים ועתה הוברר לי כי היו שגויים.
איש החירות לא חת מפני איש, גם לא מפני אוהביו שהפנו לו עורף. חירות אמיצה של שחרור מפטנטים, של התאמה למציאות ולא עצבנות של בריחה ממנה, של אינדיבידואליזם קיצוני הבוחר שלא לנצל את כוחו ולהורות לאחרים איך יחיו את חייהם.
