אל מול האבות [פרשת כי תבוא]

אל מול האבות [פרשת כי תבוא]
המביא את ביכוריו למקדש עונה ואומר, פורש את ההיסטוריה הלאומית ושזירתה בביוגראפיה האישית שלו. בין השאר הוא אומר את הפסוק שנלקח מהתורה ונקבע גם בהגדה של פסח:
ה וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. [דברים כ"ו]
הפסוק מוזר וקשה, ועל כן הוביל במהלך הדורות לפירושים מפירושים שונים. מהם הקשיים בפסוק? ראשית – מיהו הארמי? ישנן שתי אפשרויות: האחת – הארמי הוא מישהו שעשה משהו ['אובד'] לאבי, לאבא שלי. השניה – הארמי הוא אבי, והוא המתואר כ'אובד'. שנית- מיהו 'אבי'? אם מדובר על אחד האבות הראשונים – אולי זה אברהם, אותו אפשר להגדיר כארמי מפאת מוצאו, אך קשה לתארו כמי שירד מצרימה במתי מעט. תיאור זה מתאים יותר ליעקב, אלא שהוא לא ארמי. אולי הכוונה ללבן הארמי שרצה לאבד את יעקב. כל הפירושים שהוצעו קשים, ועל כן נציע דרך אחרת להתמודד עם הפסוקים.
המשנה במסכת פסחים קובעת את מבנה ההגדה בהתאם לפסוק שלנו:
מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מ"ארמי אובד אבי" עד שיגמור על הפרשה כולה. [פרק י' משנה ד']
ההגדה מיישמת את העיקרון של המשנה כך:
מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, שנאמר: "ויאמר יהושע אל כל העם: כה אמר ה' אלוהי ישראל: בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור, ויעבדו אלוהים אחרים. ואקח את אביכם, את אברהם מעבר הנהר, ואולך אותו בכל ארץ כנען, וארבה את זרעו. ואתן לו את יצחק ואתן ליצחק את יעקב ואת עשיו ואתן לעשיו את הר שעיר לרשת אותו, ויעקב ובניו ירדו מצרים".
לא קל להתחיל בגנות. אנשים אוהבים לספר את שבח עצמם ולהתהדר בו. לא קל לספר בגנות ההורים, אנשים נוטים – לפחות כשהם מספרים לאחרים – לתאר את הוריהם בצבעים חיוביים. חכמים חשבו אחרת. לדעתם הסיפור לאחרים ובמיוחד לדור הצעיר חייב להתחיל בגנות. כנראה שרק כך הוא ניכר כסיפור אמת. כנראה שלדעתם – בניגוד לדעת הרבה מחנכים ומעצבי דעת – דווקא הצבעה על הגנאי יוצרת הזדהות.
אפשר להניח שחכמים למדו את העיקרון הזה מהפרשה שלנו. מה שלא יהיה פירוש הפסוק, די ברור שבתחילתו הוא מספר בגנות האב ולא בשבחו. אולי זאת הסיבה שהוא מסורבל ולא ברור. מביא הביכורים בא ומספר בגנות אביו. יש כאן התנגשות של שני זרמים: האחד מושך אותו לספר את הסיפור כהווייתו, שהרי אלה הם שורשיו, זאת האמת הביוגראפית שלו. השני מושך אותו שלא לספר את הגנות, לגונן על האב, ליפות את סיפורו. כששני זרמי תודעה מתנגשים זה בזה, התוצאה היא – גמגום. הפסוק מגמגם ומקשה על הקורא להבין את פשרו, אבל כך מצליח להעביר את סערת הנפש המתחילה את סיפורה בגנות.
ההכרעה להתחיל בגנות היא חלק ממכלול של תמונת העולם התנ"כית. התנ"ך אינו מחפה על גיבוריו, מתאר את חולשותיהם ואת חטאיהם. לעיתים אפילו לחכמים קשה להכיל את הכינות הנוקבת הזאת, "כל האומר דוד חטא – אינו אלא טועה". אבל התנ"ך על מקומו עומד, כמגדלור מסמן לנו את הדרך: אל תטייחו את הגנות, אל תבנו סיפור שכולו שבח. רק אמת נוקבת מהווה בסיס איתן לזהות, רק תמונה מורכבת מגנות ומשבח של ההורה של האב ושל האם היא בסיס להזדהות של הבן עימהם.

מלחמה מודעת [פרשת כי תצא]

מלחמה מודעת [פרשת כי תצא]
פרשת השבוע פותחת בכותרת: 'כי תצא למלחמה'. בכך מצטרף הפרק לפרק קודם בפרשה הקודמת – פרשת שופטים – שגם לו כותרת זהה. צירוף שני הפרקים נותן לנו את תמונת העולם של התורה על המלחמה. אלה הם חלקיה:
חלק ראשון: על הפחד
א כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי-ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ב וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל-הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל-הָעָם. ג וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֵיכֶם אַל-יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּחְפְּזוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. ד כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם-אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם. ה וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל-הָעָם לֵאמֹר מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. ו וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. ז וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. ח וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל-הָעָם וְאָמְרוּ מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. ט וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל-הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם. [כ]

חלק שני: התקרבות
י כִּי-תִקְרַב אֶל-עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם. יא וְהָיָה אִם-שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל-הָעָם הַנִּמְצָא-בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ. יב וְאִם-לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ. יג וּנְתָנָהּ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת-כָּל-זְכוּרָהּ לְפִי-חָרֶב. יד רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל-שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לָךְ. טו כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל-הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא-מֵעָרֵי הַגּוֹיִם-הָאֵלֶּה הֵנָּה. טז רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל-נְשָׁמָה. יז כִּי-הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. יח לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא-יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. [כ]

חלק שלישי: מצור
יט כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. כ רַק עֵץ אֲשֶׁר-תֵּדַע כִּי-לֹא-עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל-הָעִיר אֲשֶׁר-הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ. [כ]

חלק רביעי: אשת השבי
י כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. יא וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. יב וַהֲבֵאתָהּ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת-רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת-צִפָּרְנֶיהָ. יג וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. יד וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ. [כ"א]

מה המיוחד בתורת המלחמה הזאת? מה אופייה? יש בה חלקים קשים, שאינם מקובלים באמות המידה המוסריות העכשוויות. כזה הוא החלק השני - ההתקרבות - וכך גם חלק מהחלק הרביעי - אשת השבי - כפי שנפרט לקמן. מבלי להקהות את החלקים הקשים שאינם מקובלים, נשים אותם בסוגריים ונראה מה יש במותר.
בדרכו של עולם, היציאה למלחמה כרוכה בהטעיה וביצירת אשליה. אינני מדבר על ניסיון ליצור הטעיה ואשליה אצל האויב, אלא דווקא על האשליה העצמית אותה מבצעים בני העם ביחס לחייליהם. אפלטון כותב כי חייבים ללמד את החיילים מיתוס שיקרי שהאדמה היא אימם, אחרת המוכנות להיהרג עבור החברה איננה מן האפשר. תזמורות שהיו נהוגות בצבאות עתיקים, מטרתן היתה להפיח רוח לחימה ולהשכיח את הפחדים הטבעיים הכרוכים במלחמה. ככלל נראה כי רק על ידי השכחת העצמי, אפשר להוביל אותו אל הקרב בו הוא עלול לאבד את עצמו.
והנה אל מול אלה עולה סדרת פרשיות שונה בתכלית. הפרשה הראשונה - על הפחד משמיעה ללוחמים שני קולות: קול הכהן וקול השוטרים. הכהן משמיע קול מעודד הקורא להימנע מהפחד. קולם של השוטרים הוא קול שונה, איננו עולה בקנה אחד עם קול הכהן. השוטרים מבליטים את אפשרות המוות, את הקטיעה של מפעלי החיים הקטנים של האדם: בניית בית, נטיעת כרם, זוגיות. הם קוראים למי שהתחיל אחד משלושת מהלכי חיים אלה ולא השלים אותם לשוב לביתו. בכך יוצרים קושי לנשארים. ראשית - תחושת האיפה ואיפה. 'אני עוד לא התחלתי לבנות את ביתי. אם אמות במלחמה, סיפור חיי יהיה דל מזה של חברי ששב.' שנית - הם עושים פעולה הפוכה מפעולת המיתוס השקרי של אפלטון או מפעולת תופי המלחמה המטמטמים את הלב. הם מעוררים מודעות למוות, לאפשרות קטיעת החיים באמצעם. התוספת של השוטרים מפתיעה עוד יותר: הם קוראים לירא ולרך הלבב לשוב לביתו. המטרה היא כדי שלא ידביק בפחד שלו את האחרים, אך האופן מעורר השתאות. המנגינה פרוזאית: כשם שיש מי שנטע כרם ולא חיללו, כך יש מי שמפחד. אין כאן בושה ואין כאן אשמה, רק הכרה בטבע האדם והסכנה בהימצאות אדם שכזה בשדה הקרב. המיוחד בגישה זו יוכר, אם נראה עד כמה היא לא מקובלת היום. גם משהוכרו – בעשרות השנים האחרונות – לוקי הלם הקרב וזכו לטיפול, עדיין רחוקה ההכרה המכבדת באופי הירא ורך הלבב שיכול להיות אדם מקסים אך לא מתאים לתנאי המלחמה. הגישה האמיצה הזאת, מורה כי במקום ליצור אשליה בלב הלוחמים, עדיף להעמיד אותם בעיניים פקוחות אל מול העומד בפניהם. עדיף לוחם המודע לטראגיות שבמלחמה, למחירים הכבדים שלה ליחיד, על פני הלוחם ה'מורעל' שאיננו יודע לקראת מה הוא הולך.
הפרשה השניה – ההתקרבות – היא פרשה קשה מבחינה מוסרית. הריגת כל הגברים, לקיחת הנשים והטף, ובמקרה של עמי הארץ – הריגתם, כל אלה אינם מקובלים היום באמות מידה מוסריות. נשים את המרכיבים הללו בסוגריים, ואזי בולט היגד אחד: הקריאה לשלום. מדוע יש לקרוא לשלום לעיר? האם כדי לחשוך במחיר המלחמה עבור הלוחמים? הרושם העולה כי דווקא החלק המושם בסוגריים – המחיר הכבד אותו ישלמו בני העיר הנצורה, הוא המניע לקריאה לשלום. מי שעיניו פקוחות למחיר המלחמה עבורו, הוא הרואה גם את מחיר המלחמה לאויבו. הוא המעדיף את השלום על פני המלחמה.
הפרשה השלישית – המצור – יכולה להיאמר רק לתודעה פקוחת עיניים. בדרכו של עולם מי שמרוכז במלאכת ההרס, לא ישים ליבו להשחתת העצים ובמיוחד כשהם שייכים לאויב. היכולת להיות מודע לכמה מערכות – מצד אחד המחויבות למצור שמטרתו לפגוע באויב, ומצד שני ההגנה על הצמחיה של ארץ האויב, אלה יכולים להיות רק בתודעה פקוחת עיניים. תודעה פקוחת עיניים היא כואבת יותר, ורגישה יותר.
הפרשה הרביעית – האישה השבויה. גם פרשה זו איננה עומדת בקנה אחד עם אמות המידה המוסריות העכשוויות. עיקר חסר מהספר, קולה של האישה שסביר להניח שאיננה רוצה להינשא לחייל האויב שלה. שוב נשים את המרכיב הזה בסוגריים, מהלך שאינו מורה על השלמה אלא על היפוכה. עתה עולה הפרשה, כמי שמגבילה את היצר המתפרץ של האדם שבשעת מלחמה עלול להתפרצות יתר. המהלך הממתן את היצר – לא מתכחש לו אך מכריח לעקב את מימושו – גם הוא אפשרי רק כשהתודעה פקוחת עיניים. רק מי שמודע ליצריו ודחפיו, יכול להתייחס אליהם. רק הוא יכול למתן, לומר: אני רוצה. הרצון יכול להיות עמוק ואמיתי או שטחי פרי הסיטואציה. אני נכנס למהלך שמטרתו לבחון את הרצון, ורק בסופו אכריע אם לקבלו או לדחותו.
סוף דבר: ייחודה של תורת המלחמה של ספר דברים, במודעות ליחיד ולגורלו, ובהכרעה כי עדיפה מודעות כואבת על פני טשטוש התודעה הקל יותר לנשיאה בתנאי מלחמה.

משפט בגבולות האפשר [פרשת שופטים]

משפט בגבולות האפשר [פרשת שופטים]
פרשת שופטים פותחת בשרטוט קווי היסוד לתורת המשפט. לכאורה – מהו המשפט? המשפט עוסק בחוק, בניסיון להעמיד את הראוי. החוק בניגוד לחוק הטבע, יכול שלא להתממש. מערכת המשפט אמורה לכפות אותו על בני האדם. החוק עומד בניגוד לטבע האדם השואף להעצים עצמו על חשבון האחר. האם לפרשת שופטים יש מה לחדש ביחס לתמונה זו?
יח שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. יט לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד--כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. כ צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף--לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
המשפט כתכונה של המקום
את השופטים ואת השוטרים יש למקם בשער העיר. מדוע? התשובה כי בעולם העתיק נהוג היה למקם את בית המשפט בשער העיר – איננה תשובה. אנחנו מנסים להבין מדוע צמח המנהג הזה, גם אם הוא רווח מעבר לגבולות עם ישראל. אפשר לראות את מערכת המשפט כמערכת הנותנת מענה לבעיה קונקרטית. כשם שאם פורצת שריפה יש לפנות למכבי האש, כך אם יתבצע מעשה עוול - יש לפנות לבית המשפט. אך אפשר לראות את תפקיד מערכת המשפט באופן אחר. אדם נכנס לעיר, לטריטוריה המסוימת, והוא חרד מפאת כוחות עוינים העלולים לפגוע בו. הפגישה בבית המשפט ובתחנת המשטרה בשער העיר, יוצרת ביטחון כי כאן מדובר בטריטוריה שהחוק שולט בה. המשפט לא בא לתת מענה לבעיה קונקרטית של עוול, אלא ליצור אופן של חיים.
המשפט כאיזון בין תמונות צדק
ההיגד 'לא תטה משפט' מורה כי ללא אמירתו – היתה הטיה של המשפט. מדוע? אולי לפני שנשאל מדוע, נבדוק מדוע שייך מושג ההטיה ביחס למשפט? בשימוש במושג ההטיה, מקופלת תובנה כי המשפט איננו מימוש של אידיאת הצדק, אלא איזון בין שני מושגי צדק שונים. אין צדק אחד. יש מפגש של תמונות עולם של שני בעלי הדין. לכל אחת מהן יש מערך שלם של צידוקים, ממנו אפשר לגזור את המעשה שהוא עשה או רוצה לעשות. תפקיד השופט איננו למצוא את הצדק, אלא לאזן בין תמונות הצדק השונות. זאת תמונה קשה, כיוון שהיא מורה שאין צדק שלם. אם נצרף אותה לתמונת השער הראשונה, נקבל עוד רובד ביחס למושג הביטחון. האדם הפוגש את בית המשפט שבשער העיר לא בטוח שהצדק יעשה, הוא בטוח שבעיר הזאת ישנם אנשים שימצאו את האיזון בין הצדק שלו ובין הצדק של האחרים. זהו המירב שאותו אפשר להשיג ולו אפשר לקוות. גם ביטחון מוחלט לא קיים בעולם.
ניכור
'לא תכיר פנים' מורה, כי אילולא ההיגד היתה הכרת פנים. מהי הכרת הפנים? ישנה הכרת פנים גסה: אני מכיר את האיש, הוא שכן שלי. על כן אטה את הדין לטובתו. אך ישנה הכרת פנים עדינה: אני מכיר את האיש מתוך הסיפור. אני מזהה את פניו, את סיפור פניו שהוא סיפור חייו. אני מבין את הנסיבות שהובילו אותו לפעול כאשר פעל. ההיגד 'לא תכיר פנים' בא אל מול הכרת הפנים העדינה. אם תכיר את פניו של האיש, תראה את הצדק שלו – את המערך הסיבתי שהוביל אותו לנהוג כאשר נהג. אבל המשפט הזה הוא איזון בין תמונות שונות, ועל כן הכרחית מידה מסוימת של ניכור. זה היגד קשה. הניכור הוא מחלה אנושית חמורה, הוא מוביל לרעות מוסריות רבות. כשאינני רואה את פניו של האחר – כפי שהורה לווינס – אני עלול לפגוע בו ולהסיר את אחריותי ביחס לגורלו. הפיכת הפנים למספר – נקודת הקצה של הניכור – הפכה לתמרור אזהרה מוסרי שאסור להתעלם ממנו גם בהופעות מתונות שלו. והנה טוען הפסוק: כדי להגיע לצדק של איזון, אין ברירה אלא להגיע לניכור. הצדק הוא פרויקט קשה - גם מבחינה מוסרית.
השוחד שבקיום
יש שוחד גס ויש שוחד עדין. השוחד הגס – אחד מבעלי הדין נותן כסף לשופט והשופט שעיניו התעוורו מטה את הדין. עד כדי כך הוא גס, שהלב תמה האם צריך להזכירו. השוחד העדין הוא שוחד שאף אחד לא נותן, אבל השופט לוקח אותו. השופט רואה את מסכנותו של האיש, הוא יודע שמילה שלו תביא לו גאולה. תחושת הכוח הזאת היא היכולה לעוור את הפיקח ולסלף את דבריו. אסור לקחת שוחד. צריך להפעיל את הניכור, להפשיט את המקרה, לדון בשתי תמונות הצדק ולאזן ביניהן. כך נגיע לא למשפט השלם אלא למשפט המאוזן. כמה בגרות נדרשת כדי להכיר בגבולות הללו.



המרדף אחר הצדק
אחר הצדק אפשר רק לרדוף, אי אפשר להשיג אותו. לא מפני שהצדק הוא אידיאה אינסופית, אלא מפני שהצדק הוא איזון בין שתי תמונות צדק ועל כן לעולם איננו מושלם.
אם נצרף עתה את פיסות התמונה, נקבל את החידוש של התורה בתורת המשפט. משפט הוא איזון בין תמונות צדק שונות. ככזה הוא לעולם חסר, לעולם אפשר רק לרדוף אחריו ולא להשיגו. כדי להתקרב אליו יש לעשות מעשה חמור של ניכור, כדי להתנכר אסור לקחת את השוחד העדין שהוא הישות והקיום האנושי. התקרבות למחוזות אלה, היא המקנה ביטחון לאיש הבא לעיר הזרה, ידיעה כי כאן נמצאים אנשים – לא מושלמים, אך חותרים אל השלמות.
הערת סיום - מהמשפט האזרחי למשפט הבינלאומי.
הפסקה מסתיימת בהיגד: 'לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.' מה פשר הקשר הסיבתי בין מערכת המשפט שאת קוויה שרטטנו ובין ירושת הארץ? אפשר לראות זאת כמערך שכר ועונש: אם תהיו טובים [תקימו מערכת משפט טובה] – תקבלו שכר [תרשו את הארץ]. אך אפשר לראות זאת באופן אחר. כבר מימים קדמונים ברור היה כי הארץ הזאת מצויה בסכסוך בין ישראל ובין עמים אחרים. אין אפשרות להגיע לצדק מוחלט ביחס לירושת הארץ. יש כאן התנגשות בין שתי תמונות צדק, זו של ישראל וזו של העם או העמים האחרים. מי שידע לכונן מערכת משפט הבנויה על איזון בין תמונות צדק, מי שידע שאי אפשר להגיע לצדק מוחלט – אולי יצליח להגיע גם לפתרון הסכסוך על הארץ. רק הכרה כי אפשר לרדוף אחר הצדק בסכסוך הזה ולא להגיע אליו, תאפשר את הפתרון ואת הירושה.

תאווה בריאה [פרשת עקב]

תאווה בריאה [פרשת ראה]
פרשת ראה מכילה הגבלות על הקרבת קרבן ועל אכילת בשר:
ד לֹא-תַעֲשׂוּן כֵּן, לַה' אֱלֹהֵיכֶם. ה כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם, מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם, לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ, שָׁם--לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, וּבָאתָ שָּׁמָּה. ו וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה, עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם, וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם; וְנִדְרֵיכֶם, וְנִדְבֹתֵיכֶם, וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם, וְצֹאנְכֶם. ז וַאֲכַלְתֶּם-שָׁם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם, אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם--אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ, ה' אֱלֹהֶיךָ. ח לֹא תַעֲשׂוּן--כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה, הַיּוֹם: אִישׁ, כָּל-הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו.
[דברים י"ב]
בניגוד למצב לפני הכניסה לארץ בו מותר היה לבנות במה בכל מקום, עתה יש מקום אחד ורק בו מותר להקריב קרבן. לעומת זאת, מותר לאכול בשר בכל מקום, אך גם כאן ישנה מגבלה – עליה חוזרת הפרשה פעמיים:
רק הדם לא תאכלו, על הארץ תשפכנו כמים...
רק חזק לבלתי אכֹל הדם, כי הדם הוא הנפש, לא תאכל הנפש עם הבשר. לא תאכלנו, על הארץ תשפכנו כמים. לא תאכלנו, למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ה'. [שם]
בתוך המסגרת הזאת של האיסורים – איסור הקרבת קרבן בבמות ואיסור אכילת הדם – התר אכילת הבשר מופיע – פעמיים - בשפה מוזרה:
רק בכל אוַת נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלוהיך אשר נתן לך בכל שעריך, הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל...
כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשום שמו שם, וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צִוִיתִךָ, ואכלת בשעריך בכל אוַת נפשך. [שם]
ההוראה היא הוראה של היתר, האדם רשאי לאכול בשר כרצונו. אך השפה איננה מתאימה. השפה מורה לא על היתר אלא על עידוד לאכול בתאווה. מדוע צריך לכתוב כך? מדוע לא לכתוב 'תאכל כרצונך'?
ייתכן שבשפה התנ"כית, לאכול 'בכל אות נפשך' הוראתו – 'לאכול כרצונך'. אם כך – שאלתנו לא תקפה. אך ייתכן שהוראת הביטוי 'בכל אות נפשך' היא אכול בתאווה, ואזי הביטוי מוזר. מוזרתו כפולה: ראשית – מדוע צריך להורות לאדם לאכול בתאווה? שנית – האוזן רגילה לשמוע הקשר שלילי למושג 'תאווה', ואם כך מוזר כי התורה מצווה לאכול באופן זה.
בכדי לתת פשר לביטוי, כדאי לבחון את היחס שבין התאווה ובין הצו המגביל אותה. אפשר לראות את התוואה ככוח שלילי באדם, כוח חייתי. הצו בא להתגבר על החיה שבאדם. על פי תמונה זו, התכלית תהיה כי יגבר הצו על התאווה, יופנם ויבטל אותה. אך אפשר לתאר תמונה אחרת: התאווה היא כוח חיובי באדם, יש בה חיות ויטאליות, חיוב החיים ושמחתם. הכוח החיובי הזה יכול גם להיות הרסני, ועל כן בא הצו ומרסן אותו. מגמת הצו איננה לבטל את התאווה, להפך – מטרתו היא לאפשר את הופעתה מבלי להרוס. על כן לאחר שמירת הצו – שפיכת הדם כמים – נקרא האדם לאכול בכוח התאווה האנושית והבריאה.
באופן זה אפשר גם לשמוע את קולה של האישה בפרשת האכילה מעץ הדעת:
ותרא האישה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל, ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאישה עמה ויאכל. [בראשית ג']
אף כאן תיתכנה שתי קריאות: על פי הקריאה האחת, קולה של האישה הוא קול שלילי, קול מפתה המורה על כוחות שליליים הגוברים על הצו: הטוב למאכל, התאווה לעיניים, הנחמד להשכיל – כל אלה כוחות פיתוי רעים. על פי הקריאה השניה – קולה של האישה הוא קול חיובי, הוא מורה על שיקולים ראויים. נחמד להשכיל – כך ראוי שיהיה, וכן טוב למאכל, ועל פי זה גם תאווה לעיניים. כל אלה מניעים אנושיים נכונים וראויים, הצו אוסר על האכילה אך לא מבטל את המניעים החיוביים.
בתולדות הרוח בכלל והרוח הדתית בפרט, הקול הדומיננטי הוא הקול המורה כי התאווה היא כוח שלילי והרסני. אך אני בוחר בקריאה השניה, המורה כי התאווה היא כוח החיים הבריא והראוי. יש ערכים מתנגשים, ועל כן מופיע הצו המגביל את התאווה. המערכת הנותרת היא לא מערכת חד ערכית שהצו מכונן אותה. המערכת היא מערכת דו ערכית בה יש התנגשות של ערכים. הצו גובר אך התאווה נותרת ככוח החיים הנאותים ועל כן האוכל ראוי שיאכל בכל אוות נפשו.

פרשת עקב

פרשת עקב
פרשת עקב מציעה הצעות שונות, כיצד להתמודד עם החרדה. החרדה היא אחד הכוחות ההרסניים, הפוגעים ביחיד ובחברה.
יז כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ, רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי; אֵיכָה אוּכַל, לְהוֹרִישָׁם. יח לֹא תִירָא, מֵהֶם: זָכֹר תִּזְכֹּר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ, לְפַרְעֹה, וּלְכָל-מִצְרָיִם. יט הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ, וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה, אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ, ה' אֱלֹהֶיךָ; כֵּן-יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהֶיךָ, לְכָל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר-אַתָּה יָרֵא, מִפְּנֵיהֶם. [דברים ז']
הדרך הראשונה להתמודד עם החרדה, היא הזיכרון. הזיכרון מחזיר אותנו למצבים דומים בהם היינו, ובהם מצאנו את הכוח להתמודד עם השבר.
כ וְגַם, אֶת-הַצִּרְעָה, יְשַׁלַּח ה' אֱלֹהֶיךָ, בָּם: עַד-אֲבֹד, הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים--מִפָּנֶיךָ. כא לֹא תַעֲרֹץ, מִפְּנֵיהֶם: כִּי-ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ, אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא. כב וְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵל, מִפָּנֶיךָ--מְעַט מְעָט: לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר, פֶּן-תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. כג וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ, לְפָנֶיךָ; וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה, עַד הִשָּׁמְדָם. כד וְנָתַן מַלְכֵיהֶם, בְּיָדֶךָ, וְהַאֲבַדְתָּ אֶת-שְׁמָם, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: לֹא-יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ, עַד הִשְׁמִדְךָ אֹתָם. כה פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם, תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ; לֹא-תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם, וְלָקַחְתָּ לָךְ--פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא. כו וְלֹא-תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל-בֵּיתֶךָ, וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ; שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ, כִּי-חֵרֶם הוּא. [שם]
הדרך השניה מתקדמת יותר. בעוד שבדרך הראשונה מקור הכוח היה חיצוני, כאן מקור הכוח הוא פנימי – 'בקרבך'. בנוסף לכך מופיע כאן עיקרון חשוב נוסף: 'מעט מעט' או בדרך השלילה – 'לא מהר'. למה? מכיוון שהחרדה היא הצפה של רגשות מעבר ליכולת ההכלה. היא יכולה להתהפך ולהופיע כתחושת כוח מוגזמת, וזו מופיעה בציר הזמן כמהירות. ההרבה והמהר הם היפוכי החרדה המתלכדים עמה. גם הם הצפה של רגש – הפעם של רגש חיובי, תחושת החיים והכוח – מעבר למידה. כדי להשתחרר מהחרדה צריך לשבור את תשתית ההצפה הרגשית, ולבחור בדרך האיטית. כמו כן צריך – לפחות בשלב הראשון – להתנתק ממושא החרדה, 'ולא תביא תועבה אל ביתך.'
ב וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה--בַּמִּדְבָּר: לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָו--אִם-לֹא. ג וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ, וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ: לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם--כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה', יִחְיֶה הָאָדָם. ד שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה, מֵעָלֶיךָ, וְרַגְלְךָ, לֹא בָצֵקָה--זֶה, אַרְבָּעִים שָׁנָה. ה וְיָדַעְתָּ, עִם-לְבָבֶךָ: כִּי, כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ, ה' אֱלֹהֶיךָ, מְיַסְּרֶךָּ. [דברים ח']
שוב חוזרים אל הזיכרון, כדרכו של זיכרון ששבים אליו שוב ושוב. הזיכרון הוא זיכרון של מסע, מסע רצוף קשיים. זהו מסע של התבגרות, אחת מתכליותיו לבנות כוח פנימי שיוכל להתמודד עם החרדה. חשוב לדעת, להפנים אל הלב, 'כִּי, כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ, ה' אֱלֹהֶיךָ, מְיַסְּרֶךָּ.' חשוב לדעת זאת מפני שאפשר לחשוב אחרת. אפשר כי המייסר מייסר מפני שהוא רוצה לפגוע. קשה להבין ולהפנים כי הוא מייסר כיוון שהוא רוצה לעזור להשתחרר מהחרדה.
השגת המטרה – ההגעה לארץ – יכולה ליצור בעיה הפוכה:
יא הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. יב פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ. יג וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה. יד וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. טו הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין-מָיִם; הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם, מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. טז הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ: לְמַעַן עַנֹּתְךָ, וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ--לְהֵיטִבְךָ, בְּאַחֲרִיתֶךָ. יז וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. יח וְזָכַרְתָּ, אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל: לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה. [שם]
זה המשך בעיית המהירות שהוצבה קודם לכן. היפוך החרדה לתחושת 'כוחי ועוצם ידי'. בעיה זו כרוכה בבעיית השכחה. תופעת החרדה נעלמה, והשכחה גורמת לחשוב שהיא איננה קיימת עוד. למעשה היא קיימת, חיה ונושמת, מופיעה בתחפושת ההיפוך לתחושת הכוח המוגזמת.
א שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת-הַיַּרְדֵּן, לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם, גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ--עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת, בַּשָּׁמָיִם. ב עַם-גָּדוֹל וָרָם, בְּנֵי עֲנָקִים: אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ, וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ--מִי יִתְיַצֵּב, לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק. ג וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא-הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה--הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם, לְפָנֶיךָ; וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לָךְ. ד אַל-תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ, בַּהֲדֹף ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר, בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה', לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת: וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, ה' מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ. ה לֹא בְצִדְקָתְךָ, וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ, אַתָּה בָא, לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצָם: כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ, וּלְמַעַן הָקִים אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. ו וְיָדַעְתָּ, כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת--לְרִשְׁתָּהּ: כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף, אָתָּה.
מופע נוסף, על פניו אינו עולה בקנה אחד עם קודמיו. הפעם 'מהר', התגברות זריזה על מטילי האימה. קודם הוצגה המהירות כדרך פגומה להתגבר על החרדה, עכשיו היא מופיעה כדי לאפשר חשיפת פן אחר של הבעיה ודרך נוספת להתמודדות. 'אל תאמר בצדקתי'. ההשתחררות המהירה ממצבי החרדה – והשתחררות היא פעמים רבות מהירה, מהירה מידי – יכולה להוביל לפרשנות של ב'צדקתי'. זאת ואריאציה של בעיית 'כוחי', אך מעודנת יותר. כאן לא תחושת כוח, אלא תחושה כי ההשתחררות באה בגלל התנהלותו של החרד. אך לא ההתנהלות היא המובילה לשחרור, רק הנינוחות, ההתבוננות במקורות החרדה המאפשרת שחרור איטי ועמוק.
סוף דבר. בעיית החרדה היא בעיה סבוכה, והפתרונות לה רבים ומגוונים. החשוב הוא להתבונן בה באומץ, לא לאפשר למנגנוני ההגנה להותיר אותה בתחפושת. לקחת את הזמן, בנחישות אך בנינוחות. בסוף מאירה הארץ המובטחת, שיותר ממה שחשובה בה ההבטחה, חשוב בה הביטחון.

פרשת ואתחנן

בין תיאור לכאב מתפרץ [פרשת ואתחנן]
בתחילת הפרשה מתאר משה את סיפור אי כניסתו לארץ ישראל:
כג וָאֶתְחַנַּן, אֶל-ה', בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר. כד אֲדֹנָי ה', אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ, אֶת-גָּדְלְךָ, וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה--אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. כה אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן. כו וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, רַב-לָךְ--אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה. כז עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה--וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ: כִּי-לֹא תַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. כח וְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ: כִּי-הוּא יַעֲבֹר, לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה, וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם, אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כט וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא, מוּל בֵּית פְּעוֹר. [דברים ג']
מצד אחד זהו תיאור הנשזר בתיאורי משה את קורות העם, מצד שני אפשר להרגיש בכאב הבוקע בין המילים: 'ואתחנן'. 'אתה החילות' [התחלתי כבר לראות, ההפסקה באמצע מאוד כואבת]. 'אעברה נא' 'ויתעבר' [היפוך המילה מבליט את השבר]. 'לא תעבור' 'הוא יעבור' [המשך 'משחק המילים' עם הפועל 'עבור'. אתה לא תעבור יהושע יעבור]. ובכל זאת, למרות הכאב העצור, נראה כי יש צידוק אובייקטיבי לספר את הסיפור כאירוע המכונן את עתידו של העם.
אלא שלאחר מכן, במיקום לא צפוי, פורץ שוב סיפור אי הכניסה לארץ. הפעם נראה כי לא צידוק עלילתי מביא לחזרה על הסיפור, אלא הכאב הבוקע מליבו הפצוע של משה:
יד וְאֹתִי צִוָּה ה', בָּעֵת הַהִוא, לְלַמֵּד אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם--בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. טו וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד, לְנַפְשֹׁתֵיכֶם: כִּי לֹא רְאִיתֶם, כָּל-תְּמוּנָה, בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. טז פֶּן-תַּשְׁחִתוּן--וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל, תְּמוּנַת כָּל-סָמֶל: תַּבְנִית זָכָר, אוֹ נְקֵבָה. יז תַּבְנִית, כָּל-בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ; תַּבְנִית כָּל-צִפּוֹר כָּנָף, אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם. יח תַּבְנִית, כָּל-רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה; תַּבְנִית כָּל-דָּגָה אֲשֶׁר-בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. יט וּפֶן-תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה, וְרָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵחַ וְאֶת-הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם, וַעֲבַדְתָּם--אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ, אֹתָם, לְכֹל הָעַמִּים, תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם. כ וְאֶתְכֶם לָקַח ה', וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה, כַּיּוֹם הַזֶּה. כא וַה' הִתְאַנַּף-בִּי, עַל-דִּבְרֵיכֶם; וַיִּשָּׁבַע, לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת-הַיַּרְדֵּן, וּלְבִלְתִּי-בֹא אֶל-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה. כב כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת, אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת-הַיַּרְדֵּן; וְאַתֶּם, עֹבְרִים, וִירִשְׁתֶּם, אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת. כג הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן-תִּשְׁכְּחוּ אֶת-בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר כָּרַת, עִמָּכֶם; וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. כד כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֵשׁ אֹכְלָה הוּא: אֵל, קַנָּא.
[דברים ד']

הנושא הוא איסור עשיית פסל בתבנית חיה או כוכב, אל תוכו מתפרץ שוב סיפורו הכואב של משה. מדוע? מה קרה כאן?
בתודעתי קפץ כאן סיפור כואב אחר, סיפורו של אלעזר בן דורדיא:
אמרו עליו על רבי אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים, והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין, והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה. אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה,. כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין שני הרים וגבעות. אמר: 'הרים וגבעות, בקשו עלי רחמים.' אמרו לו: 'עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר: (ישעיהו נד) "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה." ' אמר: 'שמים וארץ, בקשו עלי רחמים.' אמרו: 'עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר: (ישעיהו נא) "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה." אמר: 'חמה ולבנה, בקשו עלי רחמים.' אמרו לו: 'עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר: (ישעיהו כד) "וחפרה הלבנה ובושה החמה." אמר: 'כוכבים ומזלות, בקשו עלי רחמים.' אמרו לו: 'עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר: (ישעיהו לד) "ונמקו כל צבא השמים." אמר: 'אין הדבר תלוי אלא בי.' הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכייה, עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: 'רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא.' [עבודה זרה י"ז ע"א]

הרבה פנים לסיפור הזה, אך לענייננו חשובה תנועת המנוסה. אלעזר בן דורדיא הנואש פונה להרים ולגבעות, לשמים ולארץ, לחמה וללבנה, לכוכבים ולמזלות – כדי שיצילו אותו. בעולמו של אלעזר יש שתי אפשרויות – או לפנות לאלוהים, או לפנות אל עצמו – האפשרות בה הוא בוחר לבסוף. אבל בשלב הראשון הוא בורח מהאפשרויות הללו, ופונה – בניגוד לתמונת עולמו – לגרמי השמים.
נחזור למשה. משה רצה לעבור את הירדן אל ארץ ישראל, מאוד רצה. הוא נתקל בסירוב נוקשה של אלוהים. הוא לא יכול לפנות אליו שוב ולהתחנן. והנה הוא מגיע לפרשת הפסלים של החיות ושל גרמי השמים. התורה אוסרת אותם, אך לא מפני שהם חסרי משמעות אלא מפני שהיא מציגה אלטרנטיבה – אלוהים שהוא מעל לטבע. הייתכן והתפרצות לא מודעת של משה מורה על רצון דומה לרצונו של אלעזר בן דורדיא למצוא עזרה בטבע, בחיות או בכוכבים?! אולי לכן בוקע כאן שוב ללא הקשר סיפור הכאב, עטוף באיסור לפנות אל החיות ואל הכוכבים.
הכאב שלנו מתנגש בערכים. הערכים לא יכולים לבטל את הכאב, הם רק יכולים לבלום אותו. משה הוא מנהיג גדול, וגדולתו בכך שהוא פורש בפנינו את נפשו על נפתוליה ועל מכאוביה. מחנך קטן בונה תדמית של שלמות, מחנך גדול יש לו מספיק ביטחון עצמי להציג את עצמו במערומי נפשו – על חסרונותיה, נפילותיה, פיתוייה. מי שזכה למחנך גדול, זכה לתמונת נפש פרושה הקרובה לנפשו שלו ולחסרונותיה, ותמונה שכזאת יכולה להיות כלי מחנך להתמודד עם הנפש כפי שהיא לעצמה.