המאבק על התודעה [פרשת בוא]
המאבק הגלוי בפרשה, הוא המאבק על המציאות. היוותרו בני ישראל עבדים לפרעה, או שיצאו ממצריים ויהיו לבני חורין. בצדו של מאבק זה מתנהלת מערכה אחרת, המערכה על התודעה. במערכה השנייה ננקטים צעדים שאין להם משמעות במאבק על המציאות, רק חשיבותה של התודעה יכולה להסביר אותם. לעיתים נדמה שהמערכה השניה חשובה מהראשונה, יתרה התודעה על המציאות.
ויאמר ה' אל משה: בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים, ואת אתתי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'. חכמי ימי הביניים התחבטו בשאלה – כיצד יתכן להעניש את פרעה לאחר שנמנעה ממנו הבחירה על ידי הכבדת לבו. פתרונם היה כי הכבדת הלב היא חלק מהעונש על רוע הלב שתורגם למעשה מתוך בחירה – קודם להכבדת הלב. אך דומה שמשמעות הפרשה אחרת. המכות הבאות על רקע הכבדת הלב אינן ענישה, הן אף לא אמצעי למטרה של הוצאת העם ממצריים. הן חלק מהמאבק על התודעה ההיסטורית העתידית, 'למען תספר באזני בנך ובן בנך...'
לקראת היציאה מצווה אלהים את משה: ... ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אותו בהם. לציווי הזה יש נימוק פרגמאטי: והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם ופסחתי עליכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים. משה מעביר את הצו לבני ישראל: ולקחתם אגודת אזוב, וטבלתם בדם אשר בסף, והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף... אף כאן מופיע הנימוק הפרגמאטי: ועבר ה' לנגוף את מצרים, וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף. אלא שמשה מוסיף עוד דבר: ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך. יש בין המפרשים שטוענים כי השמירה לדורות הבאים, אל הבנים, מוסבת על המשך הפרשה – על זבח הפסח. אך נראה כי על פי פשוטו של מקרא [ולא כך התפרש בהלכה המאוחרת] 'הדבר הזה' הוא שימת הדם על המזוזות. שימה זו איננה אפקטיבית, שהרי בדורות הבאים לא יידרש סימן. משמעותה סמלית. עד כדי כך שעולה השאלה – האם צריך היה אלוהים את הדם כסימן המבחין בין בתי ישראל ובין בתי המצרים, או שהסיבה האמיתית לשימת הדם היתה לכונן סמל לדורות שימחיש את הזיכרון.
הוסיפו לאלה את החזרה על חשיבות הסיפור לבנים: והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם? ואמרתם... והגדתך לבנך ביום ההוא לאמר:... והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר: מה זאת? ואמרת אליו... הרושם העולה הוא כי יותר מחשיבות המאורע כשהוא לעצמו, חשובה לתורה מלאכת עיבודו לסיפור ולסמל בתודעה המתגלגלת מדור לדור.
אולי כך מתבררת גם הגדרת הלילה ההוא: ליל שימורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים, הוא הלילה הזה לה', שימורים לכל בני ישראל לדורותם. מה פשר ה'שימורים'? יתכן שהוראה אחת של המושג היא מלשון 'שמירה' ששמר אלוהים על העם, ייתכן והוראתו 'ציפייה' של אלוהים ושל העם לקראתו. אך ברור שהופעתו השנייה מעצימה הוראה שלישית – 'שימור' הזיכרון לדורות הבאים ובדורות הבאים.
הדבר איננו ברור מאליו. יש החושבים כי השגת המטרה במציאות חשובה מאופן עיצובה. רוח התורה ולאחריה הנבואה הכריעה אחרת – התודעה חשובה מהמציאות. רק תודעה מובלטת של זיכרון יציאת מצריים, תכונן את העתיד ואת המעשים המוסריים המונעים על ידי הזיכרון – 'וזכרת כי עבד היית במצריים...'
המאבק הגלוי בפרשה, הוא המאבק על המציאות. היוותרו בני ישראל עבדים לפרעה, או שיצאו ממצריים ויהיו לבני חורין. בצדו של מאבק זה מתנהלת מערכה אחרת, המערכה על התודעה. במערכה השנייה ננקטים צעדים שאין להם משמעות במאבק על המציאות, רק חשיבותה של התודעה יכולה להסביר אותם. לעיתים נדמה שהמערכה השניה חשובה מהראשונה, יתרה התודעה על המציאות.
ויאמר ה' אל משה: בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים, ואת אתתי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'. חכמי ימי הביניים התחבטו בשאלה – כיצד יתכן להעניש את פרעה לאחר שנמנעה ממנו הבחירה על ידי הכבדת לבו. פתרונם היה כי הכבדת הלב היא חלק מהעונש על רוע הלב שתורגם למעשה מתוך בחירה – קודם להכבדת הלב. אך דומה שמשמעות הפרשה אחרת. המכות הבאות על רקע הכבדת הלב אינן ענישה, הן אף לא אמצעי למטרה של הוצאת העם ממצריים. הן חלק מהמאבק על התודעה ההיסטורית העתידית, 'למען תספר באזני בנך ובן בנך...'
לקראת היציאה מצווה אלהים את משה: ... ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אותו בהם. לציווי הזה יש נימוק פרגמאטי: והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם ופסחתי עליכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים. משה מעביר את הצו לבני ישראל: ולקחתם אגודת אזוב, וטבלתם בדם אשר בסף, והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף... אף כאן מופיע הנימוק הפרגמאטי: ועבר ה' לנגוף את מצרים, וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף. אלא שמשה מוסיף עוד דבר: ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך. יש בין המפרשים שטוענים כי השמירה לדורות הבאים, אל הבנים, מוסבת על המשך הפרשה – על זבח הפסח. אך נראה כי על פי פשוטו של מקרא [ולא כך התפרש בהלכה המאוחרת] 'הדבר הזה' הוא שימת הדם על המזוזות. שימה זו איננה אפקטיבית, שהרי בדורות הבאים לא יידרש סימן. משמעותה סמלית. עד כדי כך שעולה השאלה – האם צריך היה אלוהים את הדם כסימן המבחין בין בתי ישראל ובין בתי המצרים, או שהסיבה האמיתית לשימת הדם היתה לכונן סמל לדורות שימחיש את הזיכרון.
הוסיפו לאלה את החזרה על חשיבות הסיפור לבנים: והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם? ואמרתם... והגדתך לבנך ביום ההוא לאמר:... והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר: מה זאת? ואמרת אליו... הרושם העולה הוא כי יותר מחשיבות המאורע כשהוא לעצמו, חשובה לתורה מלאכת עיבודו לסיפור ולסמל בתודעה המתגלגלת מדור לדור.
אולי כך מתבררת גם הגדרת הלילה ההוא: ליל שימורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים, הוא הלילה הזה לה', שימורים לכל בני ישראל לדורותם. מה פשר ה'שימורים'? יתכן שהוראה אחת של המושג היא מלשון 'שמירה' ששמר אלוהים על העם, ייתכן והוראתו 'ציפייה' של אלוהים ושל העם לקראתו. אך ברור שהופעתו השנייה מעצימה הוראה שלישית – 'שימור' הזיכרון לדורות הבאים ובדורות הבאים.
הדבר איננו ברור מאליו. יש החושבים כי השגת המטרה במציאות חשובה מאופן עיצובה. רוח התורה ולאחריה הנבואה הכריעה אחרת – התודעה חשובה מהמציאות. רק תודעה מובלטת של זיכרון יציאת מצריים, תכונן את העתיד ואת המעשים המוסריים המונעים על ידי הזיכרון – 'וזכרת כי עבד היית במצריים...'
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה