[ד] עוד על מהפכת התפילה של רבן גמליאל

[ד] עוד תולדות של מהפכת התפילה של רבן גמליאל

משקבע רבן גמליאל כי בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה, השתנו כללי המשחק. בפרק הקודם ראינו כיצד הפכה תפילה אישית המגיבה למצב מסוים – כתפילת רבי נחוניה בן הקנה בכניסתו וביציאתו מבית המדרש – לתפילה מוזרה ולא מובנת לאנשים שהורגלו בתפילת הקבע. ישנן עוד תולדות, לעיתים מפתיעות:
חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו את ליבם למקום.
אפילו המלך שואל בשלומו - לא ישיבנו.
אפילו נחש כרוך על עקבו - לא יפסיק. [ברכות ה' ו']
למשנה שלושה חלקים, הראשון מורה בבירור כי הוא מתעד דרכי התפילה של החסידים הראשונים. ומה על השני והשלישי? אפשר לומר כי מדובר בהם בנורמה התקפה לכל בני הקהילה, אך אולי אף הם שייכים דווקא למשנת חסידים. הרדיקליות שלהם – אי הפסקת התפילה אפילו אם היא כרוכה בסכנת מוות מיד אדם או חיה – מחזקת את הקריאה הרואה בהם משנת חסידים.
מה היא תודעתם הדתית של החסידים המתוארים במשנה הזאת? אפשר לחשוב כי המדובר באנשים בעלי תודעה דתית עמוקה יותר מהרגיל. החסידים – על פי קריאה זו – חווים את התפילה כדיאלוג חי עם ריבונו של עולם, ועל כן לא יפסיקו גם מפאת כבוד המלך וגם מפאת אימת הנחש. הברייתא המובאת בתלמוד מחזקת את הקריאה הזאת:
מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך.
בא הגמון אחד, ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום.
המתין לו עד שסיים תפילתו.
לאחר שסיים תפילתו אמר לו:
'ריקא, והלא כתוב בתורתכם "רק השמר לך ושמור נפשך", וכתיב "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", כשנתתי לך למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי?!"
אמר לו: "המתן לי עד שאפייסך בדברים."
אמר לו: "אלו היית עומד לפני מלך בשר ודם, ובא חברך ונתן לך שלום, היית מחזיר לו?"
אמר לו: "לאו".
"ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך?"
אמר לו: "היו חותכים את ראשי בסייף".
אמר לו: "והלא דברים קל וחומר. ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם, שהיום כאן ומחר בקבר. כך אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים, על אחת כמה וכמה!"
מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.
[ברכות ל"ב ע"ב ל"ג ע"א]
על פניו נראה החסיד כמי שחי בתודעה של קרבה גדולה לאל חי. אך אפשר להתבונן בעולמו באופן אחר. הצורך לשהות שעה כדי להתכוון, מורה על כך כי אין כאן דיאלוג חי. כשיש דיאלוג – אין צורך בכוונה. שני אנשים המשוחחים ביניהם, אינם צריכים להתכוון לדבר, הם פשוט מדברים. הכוונה והצורך בכוונה עולים - כשאין דיאלוג. כוונה היא מצב תודעה לא דיאלוגי בו התודעה מכוונת אל מישהו אך לא משוחחת עמו.
בשיחה חיה, אין חומרה שכזאת המונעת מהמשוחח להפסיק. הוא מדבר, ואם מישהו חשוב כמלך עובר על פניו – גם אם בן שיחו הוא מלך מלכי המלכים – הוא יאמר לו שלום. בוודאי שלא ימשיך לעמוד לנוכח סכנת מוות כסכנת הנחש. העמידה המתוחה הזאת של החסיד כמו גם כוונתו, מורים על התוצאה של מהפכת רבן גמליאל: לא עוד שיחה חיה ורוגשת בין אדם לאל חי, אלא התכוונות התודעה אל אלוהים רחוק ומופשט. החסיד הראשון איננו החסיד התנ"כי המרנן ושר לפני אלוהים. זהו חסיד רציני, המוכן למסור נפשו למען אלוהים, אך אין בו שמחת חיים פשוטה וחדווה דתית מרקדת לפני האלוהים.
רבן גמליאל הרגיש את העולם החדש בו הוא נתון. גדולתו היא שידע להתאים את התורה לעולם, וכך הוביל מהפכה שהצמיחה בין השאר טיפוסים חדשים – כחסידים הראשונים.