חטאם של בני אהרון הוא מושא לניסיונות פענוח חוזרים ונשנים במשך הדורות. נראה שבנקודת הזמן שלנו, אפשר למצוא פשר חדש וחריף יותר בפרשה. ראשית הסיפור בהכנות לחנוכת המזבח. ביום השמיני, לאחר שתמו כל ההכנות מגיע הסיפור אל שיאו:
כב וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת-יָדָו אֶל-הָעָם, וַיְבָרְכֵם; וַיֵּרֶד, מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה--וְהַשְּׁלָמִים. כג וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֶל-כָּל-הָעָם. כד וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם.
אהרון מברך את העם, אחר כך משה ואהרון יחדיו מברכים, ואז יוצאת האש מלפני ה' ואוכלת את אשר על המזבח. העם מגיב בתגובה רגשית מאוד חזקה, 'וירונו' – כנראה שזאת התפרצות ספונטאנית של שירה הבוקעת מאליה מהלבבות. בתגובה למה התפרצה השירה? בתגובה לברכה הראשונה? לברכה השניה? לשתי הברכות? לירידת האש? ואולי למכלול היוצר חלוקת תפקידים מאוד ברורה: אלוהים מצווה, האדם מקיים את הצו, האדם משקף בשפה – בברכה – את ההתרחשות, ואלוהים משלים את המלאכה באש שלו האוכלת את אשר על המזבח. חלוקת התפקידים הזאת נוחה לעם, משרה עליו ביטחון, והביטחון מתורגם לשירה הבוקעת מאליה.
את השמחה משביתים בני אהרון, הפועלים שלא על פי המתוכנן:
א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'.
מה היה החטא? במה פגמו בני אהרון בתוכנית? לאור כל האפשרויות הפרשניות שהוצעו במשך הדורות, נראית כסבירה ביותר זו הרואה את הניגוד בין האש שיצאה מלפני ה' ובין האש הזרה שהקריבו בני אהרון. איך להעמיד את הניגוד הזה?
נחמה ליבוביץ' בעיוניה מביאה כמה אפשרויות להעמדה זו, הנה שתיים מהן. הראשונה של נפתלי הרץ וייזל [1725 – 1805]:
...ולא נצטוו מפי משה שיעשו כן אלא מדעתם עשו... אבל היה ראוי לקדושי כליון כנדב ואביהוא להיות צנועים... ולבלתי הביא מתן אש מדעתם עצמם...
האפשרות השניה – בפירושו של רש"ר הירש [1808 – 1888]:
...בוודאי היתה כוונתם כשרה, הרי גם לאחר מעשה נקראו מפי הגבורה 'קרובי'... אבל העובדה שברגע הגדול של שמחת האומה כולה ראו צורך לעצמם לקרבן יחיד, לקרבן משלהם, מוכיחה שלא שרתה עליהם הרוח הנכונה של כהן בישראל, אשר אינו אלא חלק של כלל ישראל ורק בתוך הכלל ניתנה לו עמדתו לפני אלוהים...
האפשרות הראשונה מבליטה את העצמאות – מדעתם – אל מול קבלת הצו, והאפשרות השניה מבליטה את האינדיבידואליות אל היות חלק מהקבוצה. על פי שתי הקריאות המעשה של בני אהרון לא היה רע באופן מוחלט, והראיה כי הם נקראים 'קרובי' – "בקרובי אקדש". המעשה מורכב, טוב ורע משמשמים בו בעירבוביה. למרות זאת שניהם מבליטים כי צד השלילה גובר, דווקא מפני שהם קרובים לאלוהים, הוא מדקדק עימם כחוט השערה.
אל מול הקריאות האלה אפשר להציב קריאה אחרת, ההבדל הוא דק אך למרות זאת נוקב עד התהום. את היחס בין חלקה הראשון של הפרשה ובין מעשה בני אהרון אפשר לראות כיחס שבין רבי אליעזר ורבי יהושע במחלוקת סביב תנורו של עכנאי. רבי אליעזר קורא לעזרת בת קול מהשמים, כפי שבפרשה יוצאת אש מהשמים. רבי יהושע קורא: 'לא בשמים היא', כפי שבני אהרון מביאים אש שהיא זרה לאש השמים – אש האדם.
לכאורה פרשת התורה מכריעה כרבי אליעזר, שהרי בני אהרון מומתים על ידי השמים. אך זכרו נא כי גם בסיפור תנורו של עכנאי בת קולו של אלוהים פוסקת כי הלכה כרבי אליעזר, ובכל זאת אומר רבי יהושע את דבריו. באותו הסיפור בסופו של דבר מתגלה אלוהים כצוחק [במבוכה?] 'נצחוני בני'. האם דברי משה לאהרון: 'הוא אשר דיבר ה', בקרובי אקדש' אינם מקבילים לשחוק זה?
על פי קריאה זו, בסופו של דבר משה מורה כי אלוהים בוחר באדם העצמאי בדעתו, בזה היודע את סוד היחיד, ומעדיף אותו על פני אומר ההן. אומנם את המוות הטראגי אי אפשר לשנות, אבל השורה התחתונה היא מהפך בתמונת חלוקת התפקידים בין האדם ובין האלוהים. אי אפשר היה לצפות שמהפך שכזה יתרחש ללא מכאובים, כל שינוי בחלוקת תפקידים כרוך בכאב. אבל התולדה של שתי הפרשיות – התנ"כית והחז"לית היא סיפור הזהות של מקורות היהדות: האדם איננו האדם המציית, אלא האדם המבטא את רגשותיו כלפי אלוהים, אדם יחיד שמביא את יחידותו אל הפגישה הזאת.
כב וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת-יָדָו אֶל-הָעָם, וַיְבָרְכֵם; וַיֵּרֶד, מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה--וְהַשְּׁלָמִים. כג וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֶל-כָּל-הָעָם. כד וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם.
אהרון מברך את העם, אחר כך משה ואהרון יחדיו מברכים, ואז יוצאת האש מלפני ה' ואוכלת את אשר על המזבח. העם מגיב בתגובה רגשית מאוד חזקה, 'וירונו' – כנראה שזאת התפרצות ספונטאנית של שירה הבוקעת מאליה מהלבבות. בתגובה למה התפרצה השירה? בתגובה לברכה הראשונה? לברכה השניה? לשתי הברכות? לירידת האש? ואולי למכלול היוצר חלוקת תפקידים מאוד ברורה: אלוהים מצווה, האדם מקיים את הצו, האדם משקף בשפה – בברכה – את ההתרחשות, ואלוהים משלים את המלאכה באש שלו האוכלת את אשר על המזבח. חלוקת התפקידים הזאת נוחה לעם, משרה עליו ביטחון, והביטחון מתורגם לשירה הבוקעת מאליה.
את השמחה משביתים בני אהרון, הפועלים שלא על פי המתוכנן:
א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'.
מה היה החטא? במה פגמו בני אהרון בתוכנית? לאור כל האפשרויות הפרשניות שהוצעו במשך הדורות, נראית כסבירה ביותר זו הרואה את הניגוד בין האש שיצאה מלפני ה' ובין האש הזרה שהקריבו בני אהרון. איך להעמיד את הניגוד הזה?
נחמה ליבוביץ' בעיוניה מביאה כמה אפשרויות להעמדה זו, הנה שתיים מהן. הראשונה של נפתלי הרץ וייזל [1725 – 1805]:
...ולא נצטוו מפי משה שיעשו כן אלא מדעתם עשו... אבל היה ראוי לקדושי כליון כנדב ואביהוא להיות צנועים... ולבלתי הביא מתן אש מדעתם עצמם...
האפשרות השניה – בפירושו של רש"ר הירש [1808 – 1888]:
...בוודאי היתה כוונתם כשרה, הרי גם לאחר מעשה נקראו מפי הגבורה 'קרובי'... אבל העובדה שברגע הגדול של שמחת האומה כולה ראו צורך לעצמם לקרבן יחיד, לקרבן משלהם, מוכיחה שלא שרתה עליהם הרוח הנכונה של כהן בישראל, אשר אינו אלא חלק של כלל ישראל ורק בתוך הכלל ניתנה לו עמדתו לפני אלוהים...
האפשרות הראשונה מבליטה את העצמאות – מדעתם – אל מול קבלת הצו, והאפשרות השניה מבליטה את האינדיבידואליות אל היות חלק מהקבוצה. על פי שתי הקריאות המעשה של בני אהרון לא היה רע באופן מוחלט, והראיה כי הם נקראים 'קרובי' – "בקרובי אקדש". המעשה מורכב, טוב ורע משמשמים בו בעירבוביה. למרות זאת שניהם מבליטים כי צד השלילה גובר, דווקא מפני שהם קרובים לאלוהים, הוא מדקדק עימם כחוט השערה.
אל מול הקריאות האלה אפשר להציב קריאה אחרת, ההבדל הוא דק אך למרות זאת נוקב עד התהום. את היחס בין חלקה הראשון של הפרשה ובין מעשה בני אהרון אפשר לראות כיחס שבין רבי אליעזר ורבי יהושע במחלוקת סביב תנורו של עכנאי. רבי אליעזר קורא לעזרת בת קול מהשמים, כפי שבפרשה יוצאת אש מהשמים. רבי יהושע קורא: 'לא בשמים היא', כפי שבני אהרון מביאים אש שהיא זרה לאש השמים – אש האדם.
לכאורה פרשת התורה מכריעה כרבי אליעזר, שהרי בני אהרון מומתים על ידי השמים. אך זכרו נא כי גם בסיפור תנורו של עכנאי בת קולו של אלוהים פוסקת כי הלכה כרבי אליעזר, ובכל זאת אומר רבי יהושע את דבריו. באותו הסיפור בסופו של דבר מתגלה אלוהים כצוחק [במבוכה?] 'נצחוני בני'. האם דברי משה לאהרון: 'הוא אשר דיבר ה', בקרובי אקדש' אינם מקבילים לשחוק זה?
על פי קריאה זו, בסופו של דבר משה מורה כי אלוהים בוחר באדם העצמאי בדעתו, בזה היודע את סוד היחיד, ומעדיף אותו על פני אומר ההן. אומנם את המוות הטראגי אי אפשר לשנות, אבל השורה התחתונה היא מהפך בתמונת חלוקת התפקידים בין האדם ובין האלוהים. אי אפשר היה לצפות שמהפך שכזה יתרחש ללא מכאובים, כל שינוי בחלוקת תפקידים כרוך בכאב. אבל התולדה של שתי הפרשיות – התנ"כית והחז"לית היא סיפור הזהות של מקורות היהדות: האדם איננו האדם המציית, אלא האדם המבטא את רגשותיו כלפי אלוהים, אדם יחיד שמביא את יחידותו אל הפגישה הזאת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה