בין יום העצמאות לאוטובוסים נפרדים
איך בונים מדינה? איך בונים לאום?
סוד הבניה מצוי בין שני קטבים: בקוטב האחד נמצא הצורך להגדיר מכנה משותף ממנו לא זזים, גם אם אין הוא עולה בקנה אחד עם רצון קבוצות מסוימות שמרכיבות את העם או המדינה. בקוטב השני נמצא הצורך לאפשר במסגרת הכללית לקבוצות השונות המרכיבות את העם להביא לידי ביטוי את ערכיהם הייחודיים שאינם משותפים לקבוצה כולה. מדינה המרחיבה את המכנה המשותף מעבר למידה, אונסת את זהויות האזרחים ותוביל בהכרח למרד ולהתפרקות. מדינה שאין לה מכנה משותף והיא מאפשרת לכל זהות לבוא לידי ביטוי ללא הגבלה, תוביל להתפרקות המדינה לזהויות שונות. האיזון בין הקטבים הוא אומנות ההנהגה.
דמות היכולה להוות לנו מקור השראה, היא דמותו של רבן גמליאל שהנהיג את העם לאחר החורבן. רבן גמליאל הוביל מהלך של איחוד ההלכה – במיוחד במחלוקת בין בית שמאי ובית הלל. הוא ידע לכפות דעתו גם על רבי אליעזר שניסה לשמר הלכה נבואית הנעזרת בבת קול מהשמים, וגם על רבי יהושע שחלק על דעתו של רבן גמליאל מטעמים רציונאליים. המהפכה הגדולה שחולל רבן גמליאל היתה בעולם התפילה. הוא קבע: 'בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה'. בכך יצר את התפילה הקבועה. רבי אליעזר נזעק כנגד רבן גמליאל ואמר: 'כל העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים'. תחנונים הם הלב של התפילה, הם המאפשרים לכל אדם להביע את עולמו הייחודי. בלעדיהם התפילה איננה תפילה – טען רבי אליעזר. אך רבן גמליאל סבר כי מחיר אובדן היחיד במקרה זה שווה את התמורה של יצירת הקהילה שהתפילה מהווה אירוע מלכד זהות שלה. בנוסח התפילה הוא הטביע את ערכי היסוד של הקהילה, למשל – ברכת התוכן הראשונה היא ברכת הדעת, קובעת את זהותה כקהילת חכמה ולא כקהילת נבואה. ברכת ירושלים קובעת את אופק הצפייה, גם לזמנים בהם ירחק העם ממולדתו.
רבן גמליאל יודע שהחוק חייב להיות רופף דיו כדי לאפשר ליוצאי הדופן לממש את זהותם שלהם. 'רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו. אמרו לו תלמידיו: "לא לימדתנו רבנו שאבל אסור לרחוץ?" אמר להם: "איני כשאר כל אדם, אסטניס אני." וכשמת טבי עבדו קיבל עליו תנחומים. אמרו לו תלמידיו: "לא לימדתנו רבנו אין מקבלים תנחומים על העבדים?" אמר להם: "אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה."
מהם ערכי היסוד של מדינה או של עם? ברור שעל כל ערך וערך אפשר להתווכח, וכל ערך שהוא ערך יסוד לקבוצה אחת יכול שלא להתאים לקבוצה שניה. כאן נדרשת הכרעה של מנהיג. הוא צריך להיות חכם דיו כדי ללכת בדרכו של רבן גמליאל ולקבוע כללים מינימליסטיים שיאפשרו לזהויות רבות לפרוח בצידם. הוא צריך להיות חכם דיו כדי לאפשר לתופעות שונות ואף סותרות לכלל להתקיים לצידו. אבל הוא צריך להיות נחרץ כרבן גמליאל ולקבוע את הכלל המינימליסטי.
הקביעה הבאה היא דעה, מטרתה להוות דוגמה. מנקודת מבטי ערך השוויון צריך להיות אחד מהכללים המינימליסטיים המכונן את מדינת ישראל. צריך להיות ברור שאוטובוסים נפרדים מדרכות נפרדות הם מחוץ לכללי המשחק. אין הסכם קואליציוני שיכול לאפשר מהלכים שכאלה. אבל - אם קהילה דתית בוחרת לבנות את בית הכנסת שלה באופן לא שיוויוני – כאן נדרשת החכמה שלא לנסות ולכפות את ערך השוויון על קהילת הזהות הזאת. בלי ההבחנות החדות אך החכמות הללו, לא יועילו כל טקסי יום העצמאות וכל הדגלים – מדינה המאפשרת עצמאות לא תהיה לנו.
איך בונים מדינה? איך בונים לאום?
סוד הבניה מצוי בין שני קטבים: בקוטב האחד נמצא הצורך להגדיר מכנה משותף ממנו לא זזים, גם אם אין הוא עולה בקנה אחד עם רצון קבוצות מסוימות שמרכיבות את העם או המדינה. בקוטב השני נמצא הצורך לאפשר במסגרת הכללית לקבוצות השונות המרכיבות את העם להביא לידי ביטוי את ערכיהם הייחודיים שאינם משותפים לקבוצה כולה. מדינה המרחיבה את המכנה המשותף מעבר למידה, אונסת את זהויות האזרחים ותוביל בהכרח למרד ולהתפרקות. מדינה שאין לה מכנה משותף והיא מאפשרת לכל זהות לבוא לידי ביטוי ללא הגבלה, תוביל להתפרקות המדינה לזהויות שונות. האיזון בין הקטבים הוא אומנות ההנהגה.
דמות היכולה להוות לנו מקור השראה, היא דמותו של רבן גמליאל שהנהיג את העם לאחר החורבן. רבן גמליאל הוביל מהלך של איחוד ההלכה – במיוחד במחלוקת בין בית שמאי ובית הלל. הוא ידע לכפות דעתו גם על רבי אליעזר שניסה לשמר הלכה נבואית הנעזרת בבת קול מהשמים, וגם על רבי יהושע שחלק על דעתו של רבן גמליאל מטעמים רציונאליים. המהפכה הגדולה שחולל רבן גמליאל היתה בעולם התפילה. הוא קבע: 'בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה'. בכך יצר את התפילה הקבועה. רבי אליעזר נזעק כנגד רבן גמליאל ואמר: 'כל העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים'. תחנונים הם הלב של התפילה, הם המאפשרים לכל אדם להביע את עולמו הייחודי. בלעדיהם התפילה איננה תפילה – טען רבי אליעזר. אך רבן גמליאל סבר כי מחיר אובדן היחיד במקרה זה שווה את התמורה של יצירת הקהילה שהתפילה מהווה אירוע מלכד זהות שלה. בנוסח התפילה הוא הטביע את ערכי היסוד של הקהילה, למשל – ברכת התוכן הראשונה היא ברכת הדעת, קובעת את זהותה כקהילת חכמה ולא כקהילת נבואה. ברכת ירושלים קובעת את אופק הצפייה, גם לזמנים בהם ירחק העם ממולדתו.
רבן גמליאל יודע שהחוק חייב להיות רופף דיו כדי לאפשר ליוצאי הדופן לממש את זהותם שלהם. 'רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו. אמרו לו תלמידיו: "לא לימדתנו רבנו שאבל אסור לרחוץ?" אמר להם: "איני כשאר כל אדם, אסטניס אני." וכשמת טבי עבדו קיבל עליו תנחומים. אמרו לו תלמידיו: "לא לימדתנו רבנו אין מקבלים תנחומים על העבדים?" אמר להם: "אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה."
מהם ערכי היסוד של מדינה או של עם? ברור שעל כל ערך וערך אפשר להתווכח, וכל ערך שהוא ערך יסוד לקבוצה אחת יכול שלא להתאים לקבוצה שניה. כאן נדרשת הכרעה של מנהיג. הוא צריך להיות חכם דיו כדי ללכת בדרכו של רבן גמליאל ולקבוע כללים מינימליסטיים שיאפשרו לזהויות רבות לפרוח בצידם. הוא צריך להיות חכם דיו כדי לאפשר לתופעות שונות ואף סותרות לכלל להתקיים לצידו. אבל הוא צריך להיות נחרץ כרבן גמליאל ולקבוע את הכלל המינימליסטי.
הקביעה הבאה היא דעה, מטרתה להוות דוגמה. מנקודת מבטי ערך השוויון צריך להיות אחד מהכללים המינימליסטיים המכונן את מדינת ישראל. צריך להיות ברור שאוטובוסים נפרדים מדרכות נפרדות הם מחוץ לכללי המשחק. אין הסכם קואליציוני שיכול לאפשר מהלכים שכאלה. אבל - אם קהילה דתית בוחרת לבנות את בית הכנסת שלה באופן לא שיוויוני – כאן נדרשת החכמה שלא לנסות ולכפות את ערך השוויון על קהילת הזהות הזאת. בלי ההבחנות החדות אך החכמות הללו, לא יועילו כל טקסי יום העצמאות וכל הדגלים – מדינה המאפשרת עצמאות לא תהיה לנו.
[המאמר אמור להתפרסם בידיעות ביום ראשון]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה