'והן לא יאמינו לי' [שמות ג']. פרשת דברים
לזכרו של רבי ומורי הרב יהודה עמיטל
בפרשת דברים הפותחת את ספר דברים, מתאר משה את תקציר הקורות אותו מאז קיבל על עצמו את הנהגת העם. שני ביטויים דומים חוזרים על עצמם בפתיחה:
ט ... לֹא-אוּכַל לְבַדִּי, שְׂאֵת אֶתְכֶם.
יב אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם. [דברים א']
הביטויים הללו הם ביטויים חזקים, אם לוקחים אותם ברצינות. המנהיג המורה והרב אומרים לקהילתם: 'אינני יכול'. זה קצה גבול היכולת שלי. בביוגרפיה של משה משקל הביטוי 'לא יכול' כבד במיוחד. הבה וניזכר בביקור חותנו, שהתבונן בעין רעננה ומשוחררת על התנהלותו של משה:
יז וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵלָיו: לֹא-טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה. יח נָבֹל תִּבֹּל--גַּם-אַתָּה, גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ: כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.
[שמות י"ח]
מה היחס בין ההיגדים? אולי משה למד מחותנו והפנים כי לא יכול לבד, ואולי שני הקולות מתרוצצים בקרבו – קול אחד המורה כי יכול לבד, וקול שני המורה כי הוא לא יכול לבד.
איך שומעים בני העם את קולו של מנהיגם האומר להם שהוא לא יכול? רש"י בעקבות המדרש נותן קול לקולם:
'לא אוכל לבדי שאת אתכם'. אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל?! אדם שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים, והוריד את הים, והגיז את השליו, לא היה יכול לדונם?! אלא כך אמר להם...
בני העם לא מאמינים למשה האומר שהוא לא יכול, ועל כן הם מפרשים את דבריו באופן אחר.
תופעה דומה נחשפת סביב הפסוק הראשון בפרשה:
א אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל...
הביטוי 'דברים' מקבל משנה משמעות אם זוכרים את הופעתו בראשית דרכו של משה. כשאלוהים מנסה לשכנע אותו לקחת על עצמו את המשימה, הוא דוחק אותו אל הפינה. בסוף השיחה הטעונה אומר משה:
י וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה', בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ: כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי. [שמות ד']
המתח שבין ספר הדברים שאומר משה ובין הגדרתו את עצמו כ'לא איש דברים' עומד ביסוד המדרש הבא:
'אלה הדברים'. אמרו ישראל: 'אתמול אמרת לא איש דברים אנכי, ועכשיו אתה מדבר כל כך?!' [מדרש תנחומא, פרשת דברים, ב']
אף כאן בא לידי ביטוי חוסר האמון של העם במנהיג. הם לא מאמינים שכשהוא אומר 'לא איש דברים אנכי' הוא מתכוון לכך באמת. יש להם אף ראיה לחוסר האמון הזה, שהרי הוא כן איש דברים וספר דברים יוכיח.
בכל זאת מביא המדרש פתרון לפרדוקס הזה, כיצד יתכן שמי שאינו איש דברים אומר את ספר הדברים:
הפה שאמר 'לא איש דברים אנכי' אמר 'אלה הדברים', והנביא צווח ואמר: 'אז ידלג כאיל פיסח ותרון לשון אילם,' למה? 'כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה'. לכך נאמר: 'אלה הדברים'.
משה באמת לא היה איש דברים, לא היה איש שהדיבור בוקע ממנו בטבעיות. רק בקיעה לא טבעית של תודעתו יצרה את הדברים שהפכו להיות ספר דברים.
מורי ורבי הרב יהודה עמיטל היה חוזר ואומר: 'אני איש פשוט, לא נוצרתי מחומרי הגלם של ראשי ישיבה.' רבים מתלמידיו ושומעיו לא האמינו לו, לא תפשו שהוא מדבר ברצינות היורדת עד התהום. או שלא שמעו את דבריו ורק ראו בו ראש ישיבה וגדול בתורה, או שתרצו כי זאת מעין ענווה. 'אני בא ממשפחה של נגרים', אמר. 'אילולא השואה שיצרה אצלי תחושת חובה להמשיך את עולם התורה, הייתי בעל הבית.' ושוב לא האמינו לו, לא חשבו שהוא מתכוון ברצינות. האם אפשר לתאר אותו כבעל הבית? כבעל חנות מכולת? כסוחר בבורסה?
בצעד הרואי, הזמין הרב עמיטל – לאחר שכבר עמד בראש הישיבה - את הרב ליכטנשטיין להיות ראש הישיבה. הוא ידע שהוא מזמין אדם שבאמות מידה של למדנות אינטלקטואלית, עולה עליו בכמה וכמה דרגות. בסופו של דבר השילוב הנדיר בין העוצמה האינטלקטואלית של הרב ליכטנשטיין ובין הקיום הייחודי של הרב עמיטל יצרו את הישיבה. אך השילוב לא היה נעדר כאב. פעם אמר לנו בגילוי לב – כדרכו:
- 'עד שבא הרב ליכטנשטיין, הייתי קורא את הגמרא עם התלמידים, מוסיף וקורא את רש"י, וכולם היו שמחים. משבא הרב ליכטנשטיין, אם לא אביא חמש שיטות של הראשונים השיעור שלי לא יהיה שיעור...'
ושוב לא האמינו לו. חשבו שהוא המתפקד כראש ישיבה בוודאי חי כראש ישיבה ולומד כראש ישיבה ואוהב ללמוד כראש ישיבה. לא האמינו לו שהוא באמת אוהב ללמוד דף גמרא פשוט, כמו בעל הבית. גם כשבערוב ימיו הצטרף בבית הכנסת לשיעור משנה ולשיעור מהיר ו'שטחי' בדף היומי – לא האמינו לו כי אלה צעדים אמיתיים, אותנטיים. הסבירו שהוא עושה זאת רק כדי להביע הערכה לאנשים הפשוטים שהם לא הוא.
הרב עמיטל שלי – ולכל תלמיד יש את המורה כפי שהוא מצטייר בתודעתו – היה באמת איש פשוט שבאמת אהב ללמוד פרק משניות ודף יומי ובהם – ולא בלימוד המורכב והמסורבל – מצא את שורש נשמתו. יכולתו לתפקד כראש ישיבה למרות זהותו האחרת – זהות 'בעל הבית' – היא שיצרה את ייחודו.
פעם סיפר לנו את הסיפור הבא:
מעשה ברב גדול שהיה לו בעל עגלה שהיה מוביל אותו מעיר לעיר להשמיע את שיעוריו. פעם אחת אמר בעל העגלה לרב:
- 'בכל עיר שאתה מגיע אליה, חולקים לך כבוד גדול. אני כל כך מקנא בך. הייתי רוצה פעם אחת להרגיש את הכבוד הזה.'
אמר לו הרב:
- 'בוא ונתחלף בבגדנו, אני אלבש בגדי העגלון ואנהג בעגלה ואתה תלבש את בגדי הרב, וכך כשנגיע לעיר ינהגו בך מנהג של כבוד.'
עשו כך, ואכן בבואם לעיר נהגו אנשי העיר בעגלון המחופש בבגדי הרב מנהגי כבוד והערכה. העגלון התענג על הכבוד, עד שניגש אליו איש אחד ואמר:
- 'רבי, לא הבנתי את התוספות במסכת עירובין דף י"ט, התוספות השני.'
נבהל העגלון ולא ידע מה לעשות. אך מיד התעשת ואמר:
- 'את התוספות השני לא הבנת?! והלא הוא כל כך קל, אפילו העגלון שלי יוכל להסביר לך אותו...'
הרב עמיטל שלי חי בתודעת העגלון המחופש, וגדולתו היתה שהוא היה מודע לכך ויכול היה גם לבטא את מכאובו וגם לצחוק עליו. מהמקום הזה המודע לפער בין זהותו לבין תפקודו – או אם תרצו: תחפושתו – הוא פיתח חושים חייתיים חושפי כל זיוף והתעיה. מכאן יכול היה להצליף בנו בכל פעם שזייפנו, בכל פעם ששיחקנו תפקיד ולא היינו אנחנו עצמנו.
מהרב עמיטל למדתי להאמין למשה שאומר 'אינני יכול', להאמין לו כשהוא אומר 'לא איש דברים אנכי'. לדעת שמי שאומר אינני יכול, יכול להיות קשוב לגורל ולהיסטוריה הקוראים לו לעשות את הבלתי אפשרי, להיות מי שהוא אינו. איש האמת הנקרא לכך מצליח להיות הוא גם כשהוא לא הוא. איש כזה בפגיעותו ובכאבו, הופך מצפן חי גלאי זיופים המהלך בינינו, צורב בנו, מחנך אותנו.
לזכרו של רבי ומורי הרב יהודה עמיטל
בפרשת דברים הפותחת את ספר דברים, מתאר משה את תקציר הקורות אותו מאז קיבל על עצמו את הנהגת העם. שני ביטויים דומים חוזרים על עצמם בפתיחה:
ט ... לֹא-אוּכַל לְבַדִּי, שְׂאֵת אֶתְכֶם.
יב אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם. [דברים א']
הביטויים הללו הם ביטויים חזקים, אם לוקחים אותם ברצינות. המנהיג המורה והרב אומרים לקהילתם: 'אינני יכול'. זה קצה גבול היכולת שלי. בביוגרפיה של משה משקל הביטוי 'לא יכול' כבד במיוחד. הבה וניזכר בביקור חותנו, שהתבונן בעין רעננה ומשוחררת על התנהלותו של משה:
יז וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵלָיו: לֹא-טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה. יח נָבֹל תִּבֹּל--גַּם-אַתָּה, גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ: כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.
[שמות י"ח]
מה היחס בין ההיגדים? אולי משה למד מחותנו והפנים כי לא יכול לבד, ואולי שני הקולות מתרוצצים בקרבו – קול אחד המורה כי יכול לבד, וקול שני המורה כי הוא לא יכול לבד.
איך שומעים בני העם את קולו של מנהיגם האומר להם שהוא לא יכול? רש"י בעקבות המדרש נותן קול לקולם:
'לא אוכל לבדי שאת אתכם'. אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל?! אדם שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים, והוריד את הים, והגיז את השליו, לא היה יכול לדונם?! אלא כך אמר להם...
בני העם לא מאמינים למשה האומר שהוא לא יכול, ועל כן הם מפרשים את דבריו באופן אחר.
תופעה דומה נחשפת סביב הפסוק הראשון בפרשה:
א אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל...
הביטוי 'דברים' מקבל משנה משמעות אם זוכרים את הופעתו בראשית דרכו של משה. כשאלוהים מנסה לשכנע אותו לקחת על עצמו את המשימה, הוא דוחק אותו אל הפינה. בסוף השיחה הטעונה אומר משה:
י וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה', בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ: כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי. [שמות ד']
המתח שבין ספר הדברים שאומר משה ובין הגדרתו את עצמו כ'לא איש דברים' עומד ביסוד המדרש הבא:
'אלה הדברים'. אמרו ישראל: 'אתמול אמרת לא איש דברים אנכי, ועכשיו אתה מדבר כל כך?!' [מדרש תנחומא, פרשת דברים, ב']
אף כאן בא לידי ביטוי חוסר האמון של העם במנהיג. הם לא מאמינים שכשהוא אומר 'לא איש דברים אנכי' הוא מתכוון לכך באמת. יש להם אף ראיה לחוסר האמון הזה, שהרי הוא כן איש דברים וספר דברים יוכיח.
בכל זאת מביא המדרש פתרון לפרדוקס הזה, כיצד יתכן שמי שאינו איש דברים אומר את ספר הדברים:
הפה שאמר 'לא איש דברים אנכי' אמר 'אלה הדברים', והנביא צווח ואמר: 'אז ידלג כאיל פיסח ותרון לשון אילם,' למה? 'כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה'. לכך נאמר: 'אלה הדברים'.
משה באמת לא היה איש דברים, לא היה איש שהדיבור בוקע ממנו בטבעיות. רק בקיעה לא טבעית של תודעתו יצרה את הדברים שהפכו להיות ספר דברים.
מורי ורבי הרב יהודה עמיטל היה חוזר ואומר: 'אני איש פשוט, לא נוצרתי מחומרי הגלם של ראשי ישיבה.' רבים מתלמידיו ושומעיו לא האמינו לו, לא תפשו שהוא מדבר ברצינות היורדת עד התהום. או שלא שמעו את דבריו ורק ראו בו ראש ישיבה וגדול בתורה, או שתרצו כי זאת מעין ענווה. 'אני בא ממשפחה של נגרים', אמר. 'אילולא השואה שיצרה אצלי תחושת חובה להמשיך את עולם התורה, הייתי בעל הבית.' ושוב לא האמינו לו, לא חשבו שהוא מתכוון ברצינות. האם אפשר לתאר אותו כבעל הבית? כבעל חנות מכולת? כסוחר בבורסה?
בצעד הרואי, הזמין הרב עמיטל – לאחר שכבר עמד בראש הישיבה - את הרב ליכטנשטיין להיות ראש הישיבה. הוא ידע שהוא מזמין אדם שבאמות מידה של למדנות אינטלקטואלית, עולה עליו בכמה וכמה דרגות. בסופו של דבר השילוב הנדיר בין העוצמה האינטלקטואלית של הרב ליכטנשטיין ובין הקיום הייחודי של הרב עמיטל יצרו את הישיבה. אך השילוב לא היה נעדר כאב. פעם אמר לנו בגילוי לב – כדרכו:
- 'עד שבא הרב ליכטנשטיין, הייתי קורא את הגמרא עם התלמידים, מוסיף וקורא את רש"י, וכולם היו שמחים. משבא הרב ליכטנשטיין, אם לא אביא חמש שיטות של הראשונים השיעור שלי לא יהיה שיעור...'
ושוב לא האמינו לו. חשבו שהוא המתפקד כראש ישיבה בוודאי חי כראש ישיבה ולומד כראש ישיבה ואוהב ללמוד כראש ישיבה. לא האמינו לו שהוא באמת אוהב ללמוד דף גמרא פשוט, כמו בעל הבית. גם כשבערוב ימיו הצטרף בבית הכנסת לשיעור משנה ולשיעור מהיר ו'שטחי' בדף היומי – לא האמינו לו כי אלה צעדים אמיתיים, אותנטיים. הסבירו שהוא עושה זאת רק כדי להביע הערכה לאנשים הפשוטים שהם לא הוא.
הרב עמיטל שלי – ולכל תלמיד יש את המורה כפי שהוא מצטייר בתודעתו – היה באמת איש פשוט שבאמת אהב ללמוד פרק משניות ודף יומי ובהם – ולא בלימוד המורכב והמסורבל – מצא את שורש נשמתו. יכולתו לתפקד כראש ישיבה למרות זהותו האחרת – זהות 'בעל הבית' – היא שיצרה את ייחודו.
פעם סיפר לנו את הסיפור הבא:
מעשה ברב גדול שהיה לו בעל עגלה שהיה מוביל אותו מעיר לעיר להשמיע את שיעוריו. פעם אחת אמר בעל העגלה לרב:
- 'בכל עיר שאתה מגיע אליה, חולקים לך כבוד גדול. אני כל כך מקנא בך. הייתי רוצה פעם אחת להרגיש את הכבוד הזה.'
אמר לו הרב:
- 'בוא ונתחלף בבגדנו, אני אלבש בגדי העגלון ואנהג בעגלה ואתה תלבש את בגדי הרב, וכך כשנגיע לעיר ינהגו בך מנהג של כבוד.'
עשו כך, ואכן בבואם לעיר נהגו אנשי העיר בעגלון המחופש בבגדי הרב מנהגי כבוד והערכה. העגלון התענג על הכבוד, עד שניגש אליו איש אחד ואמר:
- 'רבי, לא הבנתי את התוספות במסכת עירובין דף י"ט, התוספות השני.'
נבהל העגלון ולא ידע מה לעשות. אך מיד התעשת ואמר:
- 'את התוספות השני לא הבנת?! והלא הוא כל כך קל, אפילו העגלון שלי יוכל להסביר לך אותו...'
הרב עמיטל שלי חי בתודעת העגלון המחופש, וגדולתו היתה שהוא היה מודע לכך ויכול היה גם לבטא את מכאובו וגם לצחוק עליו. מהמקום הזה המודע לפער בין זהותו לבין תפקודו – או אם תרצו: תחפושתו – הוא פיתח חושים חייתיים חושפי כל זיוף והתעיה. מכאן יכול היה להצליף בנו בכל פעם שזייפנו, בכל פעם ששיחקנו תפקיד ולא היינו אנחנו עצמנו.
מהרב עמיטל למדתי להאמין למשה שאומר 'אינני יכול', להאמין לו כשהוא אומר 'לא איש דברים אנכי'. לדעת שמי שאומר אינני יכול, יכול להיות קשוב לגורל ולהיסטוריה הקוראים לו לעשות את הבלתי אפשרי, להיות מי שהוא אינו. איש האמת הנקרא לכך מצליח להיות הוא גם כשהוא לא הוא. איש כזה בפגיעותו ובכאבו, הופך מצפן חי גלאי זיופים המהלך בינינו, צורב בנו, מחנך אותנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה