פרשת עקב

פרשת עקב
פרשת עקב מציעה הצעות שונות, כיצד להתמודד עם החרדה. החרדה היא אחד הכוחות ההרסניים, הפוגעים ביחיד ובחברה.
יז כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ, רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי; אֵיכָה אוּכַל, לְהוֹרִישָׁם. יח לֹא תִירָא, מֵהֶם: זָכֹר תִּזְכֹּר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ, לְפַרְעֹה, וּלְכָל-מִצְרָיִם. יט הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ, וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה, אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ, ה' אֱלֹהֶיךָ; כֵּן-יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהֶיךָ, לְכָל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר-אַתָּה יָרֵא, מִפְּנֵיהֶם. [דברים ז']
הדרך הראשונה להתמודד עם החרדה, היא הזיכרון. הזיכרון מחזיר אותנו למצבים דומים בהם היינו, ובהם מצאנו את הכוח להתמודד עם השבר.
כ וְגַם, אֶת-הַצִּרְעָה, יְשַׁלַּח ה' אֱלֹהֶיךָ, בָּם: עַד-אֲבֹד, הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים--מִפָּנֶיךָ. כא לֹא תַעֲרֹץ, מִפְּנֵיהֶם: כִּי-ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ, אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא. כב וְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵל, מִפָּנֶיךָ--מְעַט מְעָט: לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר, פֶּן-תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. כג וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ, לְפָנֶיךָ; וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה, עַד הִשָּׁמְדָם. כד וְנָתַן מַלְכֵיהֶם, בְּיָדֶךָ, וְהַאֲבַדְתָּ אֶת-שְׁמָם, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: לֹא-יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ, עַד הִשְׁמִדְךָ אֹתָם. כה פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם, תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ; לֹא-תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם, וְלָקַחְתָּ לָךְ--פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא. כו וְלֹא-תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל-בֵּיתֶךָ, וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ; שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ, כִּי-חֵרֶם הוּא. [שם]
הדרך השניה מתקדמת יותר. בעוד שבדרך הראשונה מקור הכוח היה חיצוני, כאן מקור הכוח הוא פנימי – 'בקרבך'. בנוסף לכך מופיע כאן עיקרון חשוב נוסף: 'מעט מעט' או בדרך השלילה – 'לא מהר'. למה? מכיוון שהחרדה היא הצפה של רגשות מעבר ליכולת ההכלה. היא יכולה להתהפך ולהופיע כתחושת כוח מוגזמת, וזו מופיעה בציר הזמן כמהירות. ההרבה והמהר הם היפוכי החרדה המתלכדים עמה. גם הם הצפה של רגש – הפעם של רגש חיובי, תחושת החיים והכוח – מעבר למידה. כדי להשתחרר מהחרדה צריך לשבור את תשתית ההצפה הרגשית, ולבחור בדרך האיטית. כמו כן צריך – לפחות בשלב הראשון – להתנתק ממושא החרדה, 'ולא תביא תועבה אל ביתך.'
ב וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה--בַּמִּדְבָּר: לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָו--אִם-לֹא. ג וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ, וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ: לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם--כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה', יִחְיֶה הָאָדָם. ד שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה, מֵעָלֶיךָ, וְרַגְלְךָ, לֹא בָצֵקָה--זֶה, אַרְבָּעִים שָׁנָה. ה וְיָדַעְתָּ, עִם-לְבָבֶךָ: כִּי, כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ, ה' אֱלֹהֶיךָ, מְיַסְּרֶךָּ. [דברים ח']
שוב חוזרים אל הזיכרון, כדרכו של זיכרון ששבים אליו שוב ושוב. הזיכרון הוא זיכרון של מסע, מסע רצוף קשיים. זהו מסע של התבגרות, אחת מתכליותיו לבנות כוח פנימי שיוכל להתמודד עם החרדה. חשוב לדעת, להפנים אל הלב, 'כִּי, כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ, ה' אֱלֹהֶיךָ, מְיַסְּרֶךָּ.' חשוב לדעת זאת מפני שאפשר לחשוב אחרת. אפשר כי המייסר מייסר מפני שהוא רוצה לפגוע. קשה להבין ולהפנים כי הוא מייסר כיוון שהוא רוצה לעזור להשתחרר מהחרדה.
השגת המטרה – ההגעה לארץ – יכולה ליצור בעיה הפוכה:
יא הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. יב פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ. יג וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה. יד וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. טו הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין-מָיִם; הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם, מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. טז הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ: לְמַעַן עַנֹּתְךָ, וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ--לְהֵיטִבְךָ, בְּאַחֲרִיתֶךָ. יז וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. יח וְזָכַרְתָּ, אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל: לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה. [שם]
זה המשך בעיית המהירות שהוצבה קודם לכן. היפוך החרדה לתחושת 'כוחי ועוצם ידי'. בעיה זו כרוכה בבעיית השכחה. תופעת החרדה נעלמה, והשכחה גורמת לחשוב שהיא איננה קיימת עוד. למעשה היא קיימת, חיה ונושמת, מופיעה בתחפושת ההיפוך לתחושת הכוח המוגזמת.
א שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת-הַיַּרְדֵּן, לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם, גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ--עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת, בַּשָּׁמָיִם. ב עַם-גָּדוֹל וָרָם, בְּנֵי עֲנָקִים: אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ, וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ--מִי יִתְיַצֵּב, לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק. ג וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא-הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה--הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם, לְפָנֶיךָ; וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לָךְ. ד אַל-תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ, בַּהֲדֹף ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר, בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה', לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת: וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, ה' מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ. ה לֹא בְצִדְקָתְךָ, וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ, אַתָּה בָא, לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצָם: כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ, וּלְמַעַן הָקִים אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. ו וְיָדַעְתָּ, כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת--לְרִשְׁתָּהּ: כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף, אָתָּה.
מופע נוסף, על פניו אינו עולה בקנה אחד עם קודמיו. הפעם 'מהר', התגברות זריזה על מטילי האימה. קודם הוצגה המהירות כדרך פגומה להתגבר על החרדה, עכשיו היא מופיעה כדי לאפשר חשיפת פן אחר של הבעיה ודרך נוספת להתמודדות. 'אל תאמר בצדקתי'. ההשתחררות המהירה ממצבי החרדה – והשתחררות היא פעמים רבות מהירה, מהירה מידי – יכולה להוביל לפרשנות של ב'צדקתי'. זאת ואריאציה של בעיית 'כוחי', אך מעודנת יותר. כאן לא תחושת כוח, אלא תחושה כי ההשתחררות באה בגלל התנהלותו של החרד. אך לא ההתנהלות היא המובילה לשחרור, רק הנינוחות, ההתבוננות במקורות החרדה המאפשרת שחרור איטי ועמוק.
סוף דבר. בעיית החרדה היא בעיה סבוכה, והפתרונות לה רבים ומגוונים. החשוב הוא להתבונן בה באומץ, לא לאפשר למנגנוני ההגנה להותיר אותה בתחפושת. לקחת את הזמן, בנחישות אך בנינוחות. בסוף מאירה הארץ המובטחת, שיותר ממה שחשובה בה ההבטחה, חשוב בה הביטחון.