אל מול האבות [פרשת כי תבוא]

אל מול האבות [פרשת כי תבוא]
המביא את ביכוריו למקדש עונה ואומר, פורש את ההיסטוריה הלאומית ושזירתה בביוגראפיה האישית שלו. בין השאר הוא אומר את הפסוק שנלקח מהתורה ונקבע גם בהגדה של פסח:
ה וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. [דברים כ"ו]
הפסוק מוזר וקשה, ועל כן הוביל במהלך הדורות לפירושים מפירושים שונים. מהם הקשיים בפסוק? ראשית – מיהו הארמי? ישנן שתי אפשרויות: האחת – הארמי הוא מישהו שעשה משהו ['אובד'] לאבי, לאבא שלי. השניה – הארמי הוא אבי, והוא המתואר כ'אובד'. שנית- מיהו 'אבי'? אם מדובר על אחד האבות הראשונים – אולי זה אברהם, אותו אפשר להגדיר כארמי מפאת מוצאו, אך קשה לתארו כמי שירד מצרימה במתי מעט. תיאור זה מתאים יותר ליעקב, אלא שהוא לא ארמי. אולי הכוונה ללבן הארמי שרצה לאבד את יעקב. כל הפירושים שהוצעו קשים, ועל כן נציע דרך אחרת להתמודד עם הפסוקים.
המשנה במסכת פסחים קובעת את מבנה ההגדה בהתאם לפסוק שלנו:
מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מ"ארמי אובד אבי" עד שיגמור על הפרשה כולה. [פרק י' משנה ד']
ההגדה מיישמת את העיקרון של המשנה כך:
מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, שנאמר: "ויאמר יהושע אל כל העם: כה אמר ה' אלוהי ישראל: בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור, ויעבדו אלוהים אחרים. ואקח את אביכם, את אברהם מעבר הנהר, ואולך אותו בכל ארץ כנען, וארבה את זרעו. ואתן לו את יצחק ואתן ליצחק את יעקב ואת עשיו ואתן לעשיו את הר שעיר לרשת אותו, ויעקב ובניו ירדו מצרים".
לא קל להתחיל בגנות. אנשים אוהבים לספר את שבח עצמם ולהתהדר בו. לא קל לספר בגנות ההורים, אנשים נוטים – לפחות כשהם מספרים לאחרים – לתאר את הוריהם בצבעים חיוביים. חכמים חשבו אחרת. לדעתם הסיפור לאחרים ובמיוחד לדור הצעיר חייב להתחיל בגנות. כנראה שרק כך הוא ניכר כסיפור אמת. כנראה שלדעתם – בניגוד לדעת הרבה מחנכים ומעצבי דעת – דווקא הצבעה על הגנאי יוצרת הזדהות.
אפשר להניח שחכמים למדו את העיקרון הזה מהפרשה שלנו. מה שלא יהיה פירוש הפסוק, די ברור שבתחילתו הוא מספר בגנות האב ולא בשבחו. אולי זאת הסיבה שהוא מסורבל ולא ברור. מביא הביכורים בא ומספר בגנות אביו. יש כאן התנגשות של שני זרמים: האחד מושך אותו לספר את הסיפור כהווייתו, שהרי אלה הם שורשיו, זאת האמת הביוגראפית שלו. השני מושך אותו שלא לספר את הגנות, לגונן על האב, ליפות את סיפורו. כששני זרמי תודעה מתנגשים זה בזה, התוצאה היא – גמגום. הפסוק מגמגם ומקשה על הקורא להבין את פשרו, אבל כך מצליח להעביר את סערת הנפש המתחילה את סיפורה בגנות.
ההכרעה להתחיל בגנות היא חלק ממכלול של תמונת העולם התנ"כית. התנ"ך אינו מחפה על גיבוריו, מתאר את חולשותיהם ואת חטאיהם. לעיתים אפילו לחכמים קשה להכיל את הכינות הנוקבת הזאת, "כל האומר דוד חטא – אינו אלא טועה". אבל התנ"ך על מקומו עומד, כמגדלור מסמן לנו את הדרך: אל תטייחו את הגנות, אל תבנו סיפור שכולו שבח. רק אמת נוקבת מהווה בסיס איתן לזהות, רק תמונה מורכבת מגנות ומשבח של ההורה של האב ושל האם היא בסיס להזדהות של הבן עימהם.