על העמידה הדרוכה [פרשת ניצבים וילך]

על העמידה הדרוכה [פרשת ניצבים וילך]
בפרשת ניצבים מתואר רגע רווי משמעות להווה ולעתיד:
ט אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. יא לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. יב לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. [דברים כ"ח]
הברית היא הרת גורל בהיותה התחייבות, ההתחייבות קובעת את הרצון אף ביחס לנקודת זמן בה הוא יתחלף יתהפך ישתנה. הברית עם הכלל היא ברית קשה, בהיותה כוללת גם את היחידים המתנגדים לה. אפשר להרגיש ביחידים אלה, מכוח המילים המנסות לכפות את רצונם הסורר:
יז פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה. יח וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה-לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת-הַצְּמֵאָה.
הברית היא ברית קשה, בהיותה מחייבת גם את אלה שאינם ניצבים היום במעמד המחייב:
יג וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת-הָאָלָה הַזֹּאת. יד כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.
מה מתרחש בתודעה במעמד שכזה? האם זאת התרחשות פשוטה או שהיא סבוכה בזרמים שונים והפוכים זה מזה?
לעיתים הגוף יכול לגלות משהו ממסתרי הנפש. מה אמרו הגופים באותה שעה?
ט אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם...
הגופים ניצבו. מהי הניצבות? ההתייצבות? היא סוג של עמידה, עמידה דרוכה ומתוחה. יש בה ביטוי בגוף לכמה רובדי תודעה ונפש. טיול תנ"כי בעקבות ה'ניצבות', יכול לחשוף טפח וטפחיים מתהומות הנפש המתגלים בה:
יז וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל-נַפְשֶׁךָ אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל-תַּעֲמֹד בְּכָל-הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן-תִּסָּפֶה... כו וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח. [בראשית כ"ו]
יש מצבים בהם צריך לנוע, להשתנות. אסור אפילו להביט לאחור, רק קדימה אל האחר והשונה. הפניית הראש לאחור, הניסיון להיאחז באשר היה היא ההופכת אותנו לנציב [של מלח]. ההתייצבות יש בה משהו סטאטי מקבע שלא מאפשר השתנות.
יב וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. יג וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. יד וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. טו וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ. טז וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. יז וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. יח וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל-רֹאשָׁהּ. יט וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית-אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם-הָעִיר לָרִאשֹׁנָה. [בראשית כ"ח]
אלוהים ניצב על יעקב החולם, הסולם מוצב ארצה, והוא בתגובה לחלום – מקים מצבה. ההתייצבות מביאה לידי ביטוי שמירה, חיבור לאדמה, ובניית סמל ליציבות השומרת הזאת המתגלגל מאבן לבית. המצבה עומדת מול נציב המלח, היא הפן החיובי של היציבה והוא הפן השלילי. הבית מגלם בחובו את מכלול המשמעויות הללו, הפנים השוחקות של היציבות.
א וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת-בַּת-לֵוִי. ב וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר. ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ. [שמות ב']
מפחד הגזירות נאלצת האם להוציא את בנה מהבית היציב, לשים אותו בתיבה המתנודדת על המים. האחות ניצבת מרחוק, כל הדריכות והאחריות מגולמות ביציבה הזאת. כשאלוהים ניצב על יעקב, יש ביציבתו שקט שלווה ושמירה. כשהאחות ניצבת, יש ביציבתה אימה ואחריות במקום של חוסר יכולת. רק כוח ההמצאה היוצרת של האחות, איפשר לה לשמור על התינוק אל מול הכוח העדיף של בת המלך.
א וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר. ב מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל-הָעָם הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. ג כָּל-מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף-רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל-מֹשֶׁה. ד מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד-הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר-פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד-הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם. ה לֹא-יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם-מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ.
יהושע נקרא ללכת, לעבור, לצעוד ולקבוע את הגבולות על ידי התנועה על ידי מדרך כף הרגל. ההתייצבות הנשללת היא ההתנגדות. בכל התייצבות יש משהו מהשלילה, משלילת התנועה והדינאמיות והחיים המתפתחים.
כו וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל-ה'. כז אֶל-הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת-שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ.
[שמואל א' א']
כל העמידה הלעומתית של חנה מקופלת בביטוי 'הניצבת'. היא עמדה מול גורל ערירותה, מול צרתה המכעיסה, מול אלקנה אישה שאיננו מבין לנפשה, מול עלי המאשים אותה בשכרות. ההתייצבות היא העמידה על הדעת, אל מול ההתנגדות לסוגיה.
נמצא ה'ניצבות' מכילה שני ענפים, כל אחד מהם מתפצל לפצלות הרבה. האחד – היציבות המגינה השומרת, אל מול הקמים לפגוע. השני – הסטאטיות הבולמת כל תהליך חיובי של שינוי.
איך מגיעים לאיזון בין המרכיב החיובי של היציבות ובין המרכיב השלילי שבה?
הנביא ירמיהו מנבא:
ל הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-ה' וְכָרַתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לא לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם-ה'. לב כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם-ה' נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם. לג וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת-ה' כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם נְאֻם-ה' כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד. [ירמיהו ל"א]
יש רגע שבוא צריך להגביר את היסוד הדינאמי על פני היסוד הסטאטי. ההתגברות איננה בשלילה אנרכיסטית של יציבות הברית, אלא בהמרתה בברית אחרת – ברית חדשה. הברית החדשה מנסה להתגבר על היסודות האלימים הכלולים בברית, להתגבר על ה'בעלות', להתגבר אפילו על ההירארכיה שבהוראה שגם בה יש קורטוב של כוחניות.
הנצרות נטלה מאיתנו את הביטוי 'ברית חדשה', ומאז קשה ליהודי להשתמש בו. אבל זהו ביטוי יסוד במקורותינו, אסור לוותר עליו. הוא מאפשר להיות ניצבים בברית, במובן החיובי והבונה שלה. הוא מאפשר לא להיהפך לנציבים של מלח, שמחויבות הברית שלהם היא הבטה לאחור ולא לפנים אל העתיד.