שופרות

שופרות - על שופר תנ"כי ושופר חז"לי המשלימים זה את זה

מקורות היהדות סימנם השניות, היוצרת בהם קולות שונים. כך בין ארבעת החומשים ובין ספר דברים, כך בין התורה ובין הנביאים. אחר כך התנ"ך מול חז"ל, ובתוך עולמם – המשנה והתלמוד. ואף התלמוד מתפצל לשניים, הירושלמי מול הבבלי. התולדה היא קרנבל של קולות, על רקעו תובן תשתית המחלוקת אשר למקורות חז"ל. במסה זו נדון בשופר, ובקולותיו השונים העולים מן המקורות.

חכמים בונים את קול השופר התנ"כי

המשנה במסכת ראש השנה, מחלקת את הדיון ביום לשני חלקים. החלק האחד עוסק בשופר, והשני בתפילה. החלק העוסק בתפילה, קובע את המסגרת הכללית ושילוב התקיעה בתוכה: סדר ברכות: אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכויות עימהן ואינו תוקע; שופרות ותוקע; ואומר עבודה והודאה וברכת כוהנים; דברי רבי יוחנן בן נורי. אמר לו רבי עקיבא: אם אינו תוקע למלכויות, למה הוא מזכיר? אלא אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכויות עם קדושת היום, ותוקע; זיכרונות, ותוקע; שופרות, ותוקע; ואומר עבודה והודאה וברכת כוהנים. [פרק ד' משנה ה'].
כל אחת משלוש החטיבות – מלכויות זיכרונות ושופרות – מורכבת מפסוקים מהתנ"ך, ואף תבניתם מעוצבת על ידי המשנה: אין פוחתין מעשר מלכויות [מעשרה פסוקים של מלכויות] מעשרה זיכרונות, מעשרה שופרות... מתחיל בתורה ומשלים בנביא. רבי יוסי אומר: אם השלים בתורה, יצא. [שם משנה ו']. בהכלת פסוקי התנ"ך בתפילת המשנה, קבעה המשנה מקום לקול השונה באופן מהותי מקולה שלה. אינו דומה השופר התנ"כי לשופר החז"לי, לא הרי זה כהרי זה. נבנה את השופר התנ"כי על פי הפסוקים שנבחרו, ואחר כך נשווה אותו לשופר החז"לי.

השופר התנ"כי

ארבעת הפסוקים הראשונים שבשופרות, לקוחים מתיאור ההתגלות בסיני:

ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד, ויחרד כל העם אשר במחנה... ויהי קול השופר הולך וחזֵק מאוד, ויחרד כל העם אשר במחנה... ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד, משה ידבר והאלוהים יעננו בקול... וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשֵן, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. [שמות י"ט, שמות כ']

ההתגלות מלווה בקול שופר, קול ללא כלי המפיק אותו. התפקיד של הקול הוא לעורר חרדה, שהיא מצב התודעה המתאים לקבלת ההתגלות של אלוהים. בשיא התיאור מופיע צירוף בין הראיה ובין הקול, צירוף המכריח את הקורא לשבר את מושגיו הרגילים ולהעמיד במקומם מציאות אחרת. את המציאות האחרת הוא יכול לתאר, למרות שאין הוא יכול לתפוס אותה.

הפסוק הבא לקוח ממזמור תהילים, הוא המזמור הנקרא כולו לפני תקיעת השופר:

עלה אלוהים בתרועה, ה' בקול שופר. [תהילים מ"ז]

הפסוק לקוח מפרק, המתאר את המלכת אלוהים על כל העולם. אף כאן הדגש על הקול, ואין התייחסות לכלי – לשופר. הפסוק הבא, כולל לכאורה התייחסות לשופר:

בחצוצרות וקול שופר, הריעו לפני המלך ה'. [תהילים צ"ח]

עיון במזמור כולו מגלה, כי הכלי המוזכר מתנפץ לרסיסים והופך לסמל ולא לממשות:

הריעו לה' כל הארץ, פצחו ורננו וזמרו. זמרו לה' בכינור, בכינור וקול זמרה. בחצוצרות וקול שופר, הריעו לפני המלך ה'. ירעם הים ומלואו, תבל ויושבי בה. נהרות ימחאו כף, יחד הרים ירננו.

בקרנבל היקום, רעמי הים וזרימת הנהרות עם שירת ההרים – הם המתמזגים עם קולות ה'שופר'.

מזמור ק"נ חותם את סדרת פסוקי הכתובים:

הללויה הללו אל בקודשו, הללהו ברקיע עוזו. הללוהו בגבורותיו, הללוהו כרוב גודלו. הללוהו בתקע שופר, הללוהו בנבל וכינור. הללוהו בצלצלי שמע, הללוהו בצלצלי תרועה. כל הנשמה תהלל יה הללויה.

בין אם 'כל הנשמה' מורה על היצורים שביקום ובין הוא מורה על נשמת האדם, הביטוי פוצע את הסדרה שקדמה לו. אילולא ביטוי זה היה המזמור מורה לקבוצת אנשים ליטול כלי נגינה ולהלל את אלוהים על הבריאה ועל הנהגתה. עתה ברור כי מדובר בקריאה שאיננה בת מימוש אינסטרומנטאלי, והכלים הופכים לסמלים ומאבדים את ממשותם הקונקרטית.

בעוד פסוקי הכתובים הביאו לידי ביטוי יחס שירי עכשווי של הבריאה לבוראה, פסוקי הנביאים מביאים לידי ביטוי את הגאולה העתידה לבוא:

כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו.
[ישעיהו י"ח]
והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים מארץ אשור, והנידחים מארץ מצרים, והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים. [ישעיהו כ"ז]
וה' עליהם יראה, ויצא כברק חיצו, וה' אלוהים בשופר יתקע, והלך בסערות תימן, ה' צבאות יגן עליהם... [זכריה ט']

האמונה בעתיד המשיחי איננה נובעת רק מכך שאלוהים מבטיח לנביאיו כי יהיה עתיד שכזה. זוהי אמונה עמוקה הרבה יותר, היא נגזרת באופן פנימי מהאמונה באלוהים. אלוהים התנ"כי הוא אחר ביחס לעולם, אחרותו צומחת ועולה אף כי תגיע לבשלותה רק בהגות ימי הביניים. האמונה באלוהים האחר לעולם, קובעת מבנה תודעה ייחודי. ממבנה זה נגזרת האמונה, כי המציאות לא סגורה בתוך עצמה ולא סובבת על צירה בשגרה משמימה. מתודעה המכוונת אל האחר, נגזר עתיד שהוא אחר ביחס לזמן העכשווי ולהיסטוריה הנוכחת. האחרות הזאת יכולה להיות טובה ויכולה להיות רעה, אך האמונה באל הטוב מטה גם את קץ הימים אל הטוב. כשם שבפסוקי ההתגלות שבתורה ובפסוקי שירת האמונה שבכתובים קהה הכלי – השופר – אל מול הקולות שנמזגו באכסטזה הדתית, כך קורא גם ביחס לשופרות הגאולה. שאלות כגון מה יהא על השופר בו יתקע ביום ההוא אם יהיה סדוק, אינן יכולות לעלות כלל על הדעת. אפילו ביחס לשופר בו נקראים המאמינים בספר תהילים להלל את האלוהים, אי אפשר להעלות שאלות שכאלה.
בסיום הסדרה, חוזרים שוב פסוקי התורה:

וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, והיו לכם לזיכרון לפני אלוהיכם, אני ה' אלוהיכם. [במדבר י']

הצו הזה – ביחס לכל הפסוקים הקודמים – הוא פרוזאי וקונקרטי. כאן נקראים בני הקהילה לקחת כלי נגינה ממשיים, ולתקוע בהם בזמנים הנקובים. אך שימת הפסוקים האלה בסדרת כל הפסוקים, מושכת אותם לכיוונים שהוזכרו. במועדים ובימי השמחה, נקראת הקהילה ליצור עולם קסום ומוקטן. אל תוך הטכס המסוים, זורמים המקורות המכילים את שופרות ההתגלות שופרות הבריאה ושופרות הגאולה. אילו רק מקורות אלה היו בידינו, היו חצוצרות אלה ככלי נגינה בתזמורת. היו אלה כלים ואמצעים למטרת המוסיקה, שהשאלה היחידה שהיתה נשאלת ביחס אליהם – האם הם ממלאים את התפקיד המוסיקלי שלהם. על רקע סדרה זו של פסוקי השופרות, בולט הפיתוח השונה של מושג השופר במשנה.

שופר המשנה

שופר שנסדק ודיבקו - פסול. דיבק שברי שופרות, פסול. ניקב וסתמו, אם מעכב את התקיעה - פסול, ואם לאו - כשר. התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס: אם קול שמע - יצא, ואם קול הברה שמע - לא יצא. וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה: אם כיוון ליבו - יצא, ואם לאו - לא יצא. אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיוון ליבו וזה לא כיוון ליבו.
[ראש השנה פרק ג' ו' – ז']

כאן ישנה התרכזות בכלי, הגבול שבין הכלי כאמצעי לקול ובין הכלי כתכלית לעצמו הוא שביר ועדין. מהם התנאים ההכרחיים לקיום עולם מחשבתי משפטי שכזה? בטרם נפנה אל תשובה אפשרית, נפנה את תשומת הלב לעוד תכונה של משנה זו. שופר המשנה הוא פרוזאי ואפור, אל מול שופרות התנ"ך ההרואיים. לא התגלות ולא בריאה ולא גאולה, אלא כלים שבורים, קולות עמומים של תוקעים המסתירים עצמם מפני התקיף מהם [כנראה שזה הרקע למקרים המוזרים של התוקעים לבור לדות ולפיטס]. ועוד, מקרה הסחת הדעת של העובר אחורי בית הכנסת, שייכים למציאות אפורה ושגרתית. בכל האירועים הגדולים בהם מופיעים שופרות התנ"ך, לא יעלה על הדעת כי הדעת תוסח והכוונה תיעדר.
עורך המשנה הרגיש – כנראה – בהעדר עולם הרוח השופרי, והשלים את החסר במשניות הסמוכות לפניה ולאחריה של מערכת הלכות השופר:

שופר של ראש השנה של יעל, פשוט ופיו מצופה זהב... בתעניות בשל זכרים, כפופין ופיהן מצופה כסף... [שם משניות ג' ד']
'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל'... וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים - היו מתגברים, ואם לאו - היו נופלין.
[שם משנה ח']

הפשוט מול הכפוף וכוונת הלב, מוסיפים ורומזים לעולם פנימי הנלווה להלכה החיצונית. אך דווקא תוספת זו מבליטה את הפער בין הקרנבל הקוסמי בו נשזרים שופרות התנ"ך, ובין המציאות האפורה והשבורה בו נרקמים שופרות המשנה.

מבט חד חושף את שורש ההבדל. העולם התנ"כי הוא עולם דתי, קרי עולם בו אלוהים נוכח מתערב מתגלה ומשנה את סדריו. עולם המשנה הוא עולם חילוני, קרי עולם בו אלוהים איננו נוכח לא מתערב לא מתגלה ולא משנה את סדריו. ואם ישאל השואל: והרי המשנה מביאה את ידיו של משה המשנות את סדרי ההיסטוריה בעקבות כוונת הלב? שתי תשובות בדבר: ראשית – ידי משה מופיעות במשנת האגדה החותמת ולא בתוך גופי ההלכה. ההלכה מורה לאדם לתקוע בשופר, ואף מה לעשות במקרה ששופרו סדוק. ההלכה מוסיפה את חובת כוונת הלב למעשה התקיעה. אך ההלכה לא מורה לכוון את הלב לשמים בעת מלחמה, ולא מבטיחה כי כוונה שכזאת תביא את הניצחון. אגדת ההלכה מוסיפה מדרש על העבר המתואר בתורה, וממנו מחלצת את ערך כוונת הלב. ערך זה עובר דקונסטרוקציה ורקונסטרוקציה, מפורק מסיטואציה היסטורית של מלחמה ונבנה מחדש בסיטואציה הלכתית של מעשה התקיעה. שנית - אפילו הפרשנות של המשנה לסיטואציה התנ"כית שונה מהתנ"ך כפי שהוא לעצמו. הקשר בין ידיו של משה המורמות ובין הניצחון הוא קשר נסתר, המצוי בתודעתו של המאמין המתבונן ולא במציאות עצמה. לעומת זאת הדתיות התנכ"ית היא חשופה וגלוי. כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו. הדתיות של התנ"ך היא דתיות כפי שהיא לעצמה, הדתיות של המשנה היא דתיות חילונית הבאה לידי ביטוי בכמה אופנים. אין זו חילוניות כפי שהיא לעצמה בה אין אלוהים, אך זו דתיות חילונית בה אלוהים נסתר במלוא משמעות המושג 'נסתר'. אלוהים הנסתר לא מתגלה ולא מתערב בהיסטוריה, משאיר חלל פנוי בו האדם מרוכז בחפצים בני העולם הזה. זו מציאות אפורה ושבורה, המשתקפת בחפצים – השופרות – הסדוקים ובקולותיהם העמומים. בעולם זה בו אלוהים לא מתגלה, גם האדם לא מתגלה אל האלוהים במלואו, ולכן ייתכנו מקרים של פעולה דתית מתוך היסח הדעת וללא התכוונות.

ההרואיות שבפרוזה של המשנה

האם האלטרנטיבה שמציעה המשנה היא רק אפורה, סדוקה ועמומה ביחס לשופר התנ"כי? ההשלמה לקול המשנה באה בחלקה הראשון של מסכת ראש השנה, העוסק בקידוש החודש.
מערכת קידוש החודש איננה נגזרת מהתורה שבכתב, הדרשה המחברת אותה לתורה היא דרשה יוצרת מובהקת. עולם קידוש החודש הוא עולם חז"לי, המביא לידי ביטוי את ערכי היסוד של חז"ל.
עיקרון היסוד של עולם קידוש החודש, הוא שקביעת החודש נתונה לבני האדם. כך יצרו חכמים מצב, בו בני הקהילה בכל פזוריהם חשים באחריות לראות את החודש ולהגיע לנקודת המרכז של זהותם – ירושלים – כדי להעיד על אשר ראו. עד כדי כך מגיעה השותפות המעורבות והאחריות שמי שראה את החודש ואינו יכול להלך, מוליכין אותו על החמור, אפילו במיטה; ואם צודה להם, לוקחין בידם מקלות; ואם היתה דרך רחוקה, לוקחים בידם מזונות. [פרק א' משנה ט']. כל העדים מגיעים לירושלים, וכאן מתנהל קרנבל זהות המפגיש את פזורי הקהילה. עד כדי כך היו חז"ל חדורים בתחושת חשיבות הכינוס, שהקלו בהלכות שבת כדי לאפשרו: חצר גדולה היתה בירושלים, ובית יעזק היתה נקראת, ולשם כל העדים מתכנסים, ובית דין בודקין אותם שם. וסעודות גדולות עושין להם בשביל שיהו רגילין לבוא. בראשונה לא היו זזין משם כל היום; התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכין אלפיים אמה לכל רוח. [פרק ב' משנה ה']. חכמים חייבו לחלל את השבת כדי להגיע להעיד את עדות החודש: בין שנראה בעליל בין שלא נראה בעליל, מחללין עליו את השבת... מעשה שעברו יותר מארבעים זוג, ועיכבן רבי עקיבא בלוד [כיוון שכבר אין צורך בעדות, הערך של השבת גובר על ערך העדות – לדעתו]. שלח לו רבן גמליאל: אם מעכב אתה את הרבים, נמצאת מכשילן לעתיד לבוא. [פרק א' משנה ה' – ו'].
רבן גמליאל הקצין את ערך השותפות של כל העם במעשה הקידוש של החודש, ודאג לכך שגם ההדיוטות יוכלו ליטול בו חלק: דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל בעלייתו, שבהן מראה את ההדיוטות ואומר: הכזה ראית או כזה? [פרק ב' משנה ח']. על רקע זה התחולל הפולמוס הגדול בין רבן גמליאל ובין חבריו החכמים: מעשה שבאו שניים ואמרו: ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב. אמר רבי יוחנן בן נורי: 'עדי שקר הם!' כשבאו ליבנה קיבלן רבן גמליאל. ועוד באו שניים ואמרו: ראינוהו בזמנו, ובליל עיבורו לא נראה; וקבלן רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן הרכינס: עדי שקר הן! היאך מעידים על האישה שילדה, ולמחר כריסה בין שיניה? אמר לו רבי יהושע: רואה אני את דבריך. [פרק ב' משנה ח'].
אפשר להבין את העימות באחת משתי דרכים: האחת – מחלוקת 'מדעית', האם ייתכן שנראה כך הירח. השניה – מחלוקת ערכית. על פי קריאה זו, רבן גמליאל מודה כי מבחינה אובייקטיבית אי אפשר לירח שכך יראה. הכרעתו היא ללכת עם תודעת האדם המעיד, גם כשזאת עומדת בסתירה לאמת המדעית. הסיבה לכך היא תפישתו העמוקה, כי כל מערך קידוש החודש הוא ביטוי לכוחו היוצר של האדם ושל העם. המשך העימות מורה כי כך הם פני הדברים: שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא מצר. אמר לו: 'יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר: "אלה מועדי ה' מקראי קודש, אשר תקראו אותם". בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו'. בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס, אמר לו: 'אם באים אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר: ''ויעל משה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל". ולמה לא נתפרשו שמותן של הזקנים? אלא ללמד, שכל שלושה ושלושה שעמדו בית דין על ישראל הרי הם כבית דינו של משה'. מיד נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו: 'בוא בשלום רבי ותלמידי. רבי בחכמה, ותלמידי שקבלת את דברי'. [ראש השנה פרק ב' משנה ט'] העמדת האדם במרכז, גוררת לא רק העדפה של תודעת האדם על פני המציאות האובייקטיבית אלא גם העדפה של עמדת האדם השופט על פני מציאות זו. בברייתא שבגמרא ישנה אפילו הקצנה של עמדה זו: ...אמר לו [רבי עקיבא לרבי יהושע]: 'תרשני לומר לפניך דבר אחד שלימדתני?' אמר לו: 'אמור': אמר לו: 'הרי הוא אומר "אֹתָם" "אֹתָם" "אֹתָם" שלוש פעמים, "אַתֶּם" אפילו שוגגין, "אַתֶּם" אפילו מזידין, "אַתֶּם" אפילו מוטעין.' בלשון הזה אמר לו: 'עקיבא, ניחמתני, ניחמתני.' [ראש השנה כ"ה ע"א]. בסופה של מערכת קידוש החודש נערך עוד קרנבל זהות, המאחד את ארץ ישראל ואת הגולה. לאחר שהכריעו העדים מתי יחול ראש חודש, מפרסמים את החלטתם: כיצד היו משיאין משואות? מביאין כלונסאות של ארז ארוכין, וקנים ועצי שמן ומעורת של פשתן וכורך במשיחה. ועולה לראש ההר ומצית בהן את האור ומוליך ומביא ומעלה ומוריד , עד שהוא רואה את חברו שהוא עושה כן בראש ההר השני ובראש ההר השלישי. ומאין היו משיאין משואות? מהר המשחה לסרטבא, ומסרטבא לגריפנא ומגריפינא לחוורן, ומחוורן לבית בילתין, ומבית בילתין לא זזו משם, אלא מוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת האש. [פרק ב' משנה ג' ד'].
הולכת האבוקות איננה רק אמצעי למטרה, לא רק כלי לפרסום האנפורמציה. מראה האש הוא מראה של קרנבל, המבליט את הזהות היהודית שיסודה ביצירת האדם והעם. לא בכדי היא מזכירה לנו תנועת אוּר נוספת, עוד קרנבל שעיצבו חכמים: החסידים ואנשי המעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהן, ואומרים לפניהן דברי שירות ותשבחות. [סוכה פרק ה' משנה ד']. שמחת בית השואבה אף היא חגיגת האדם היהודי היוצר, שהרי אף מצווה זו יסודה בדרשה נועזת החורגת מפשוטי המקראות. החגיגה מנגידה את עולמם היוצר של חכמים, לעולמות אחרים שהתמודדו מולו על קביעת צורתה של היהדות. זה היה גם תוכן אותם דברי שירות ותשבחות: אמרו עליו על הלל הזקן, כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: 'אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן? [סוכה נ"ג עמוד א']. זוהי פסגת המהפך הרעיוני: האדם נמצא במרכז, ומהמרכז הזה הוא חי את חייו הדתיים.
אל מול השופר התנ"כי שהוא שופרו של אלוהים, המתלווה להתגלותו הפוצעת את העולם הנוהג כמנהגו, מופיע הערך האחר – האדם במלוא תפארתו וכוחו היוצר.

סדר שופרותינו

חכמי המשנה הכירו בכך שהם בונים עולם דתי חדש, שונה מעולם התנ"ך. גדולתם היתה בכך שהם הכירו בחשיבות ובהכרחיות של עולם התנ"ך לחיים הדתיים השלמים אותם הם יוצרים. התוצאה היא עיצובו של יום הדין כיום בו דרים שני עולמות שופרות שונים זה מזה, המשלימים כל אחד את רעהו. העולם החילוני דתי יש בו התרכזות במעשה, בחפצים ובקולות. במרכזו האדם היוצר. העולם הדתי התנ"כי יש בו נוכחות אלוהים והטרמה משיחית. אמירת הפסוקים איננה מעשה מוחצן מצד המאמין, אלא כניסה אל תוך העולם המתואר בהם. כך מתאפשר למתפלל להיות בשני עולמות שונים, הזרים זה לזה, סותרים זה את זה אך משלימים זה את זה.