קירבה מתוך משבר [פרשת כי תשא]
חטא העגל הוא נקודת השבר החריפה ביותר במארג היחסים שבין ישראל לאביהם שבשמים. החטא שגרר בעקבותיו תגובה חריפה מאין כמותה של אלוהים:
ז וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל-משֶׁה לֶךְ-רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
ח סָרוּ מַהֵר מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
ט וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל-משֶׁה רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא:
י וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:
שימו נא לבכם כי הדובר בכל ארבעת הפסוקים האלה הוא אלוהים, למרות זאת בתחילת פסוק ט' שוב מופיע הפתיח 'ויאמר ה' '. מכאן שאחרי פסוק ח' יש 'חור שחור', תגובתו של משה שאיננה כתובה ומכריחה את הקורא להשלים אותה מדעתו. מה אמר משה? האם שתק? האם הביע זעם? האם פתח כבר במסע התחנונים המופיע בסמוך לקטע זה?
לא רק אלוהים מתמלא בכעס לנוכח מעשה העגל, גם משה מופיע בהופעת חרון שאילולא היתה כתובה היה קשה להעלות שכמותה בדמיון:
יט וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר-אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:
כ וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר-דָּק וַיִּזֶר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁק אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
מעשה שיבור הלוחות הוא מעשה אלים ונועז הפוצע את גבולות הדמיון, אף השקיית בני ישראל באפר הוא מעשה אלים וקשה. יתרה מזו, משה מוביל מלחמת אחים עקובה מדם:
כו וַיַּעֲמֹד משֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַיהוָֹה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל-בְּנֵי לֵוִי:
כז וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה-אָמַר יְהוָֹה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ עַל-יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ: כח וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-לֵוִי כִּדְבַר משֶׁה וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ:
משה לא מסתפק בכך, ופורם את הקשר שהיה בינו ובין העם:
ז וּמשֶׁה יִקַּח אֶת-הָאֹהֶל וְנָטָה-לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן-הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל-מְבַקֵּשׁ יְהֹוָה יֵצֵא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:
ח וְהָיָה כְּצֵאת משֶׁה אֶל-הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל-הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי משֶׁה עַד-בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה:
ט וְהָיָה כְּבֹא משֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם-משֶׁה:
י וְרָאָה כָל-הָעָם אֶת-עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל-הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ:
אלוהים כועס, משה כועס, אך מעבר לכך יש גם עימות בין משה ובין אלוהים. אלוהים רוצה למחות בחרונו את העם, ומשה – בהיפוך תפקידים – ממלא את תפקיד 'המבוגר האחראי' הממתן את כעסו:
יא וַיְחַל משֶׁה אֶת-פְּנֵי יְהוָֹה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהוָֹה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: יב לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ: יג זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם: יד וַיִּנָּחֶם יְהוָֹה עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ:
והנה, לאחר התפרצות כעסים זו ולאחר העימות, בסמוך לפרישת משה מהמחנה, נאמר:
יא וְדִבֶּר יְהֹוָה אֶל-משֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ...
סגנון הדיבור הזה הופך להיות המאפיין את היחס המיוחד בין משה ובין אלוהים. בספר במדבר, כשמרים ואהרון מדברים רעה על משה, גוער בהם אלוהים:
ו וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי אִם-יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהֹוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ: ז לֹא-כֵן עַבְדִּי משֶׁה בְּכָל-בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: ח פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהוָֹה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה:
אך כאן בפרשתנו, פנים אל פנים מופיע לא כהיגד כללי אלא כתיאור פרטי. דווקא עכשיו הוא מדבר אליו כדבר איש אל רעהו. מדוע דווקא עכשיו?
כנראה שהתפרצות הכעס והעימות– אולי בניגוד למחשבה הראשונה – לא גורמים לריחוק אלא דווקא לקרבה חדשה. משה ואלוהים רואים זה את זה במערומי נפשם, בהתפרצות של שריטה שאיננה הפנים הייצוגיות לא של אלוהים ולא של משה. אבל אלה פנים אמיתיות, וכששריטה פוגשת שריטה, הרי נוצרת התשתית של הקרבה האינטימית – כדבר איש אל רעהו.
מיד בסמוך מבקש משה מאלוהים את שתי הבקשות הגדולות ביותר שיכול אדם לבקש מאלוהיו: 'הראני נא את כבודך' ו 'הודיעני נא את דרכך'. ממקום של קרבה גדולה שכזאת, בוקעות הבקשות לראות ולהבין. אחרי הדיבור ההדדי, באים החושים והתבונה, וכך מושלמת הידידות המופלאה הזאת, אולי אפילו מגיעה עד כדי אהבה.
חטא העגל הוא נקודת השבר החריפה ביותר במארג היחסים שבין ישראל לאביהם שבשמים. החטא שגרר בעקבותיו תגובה חריפה מאין כמותה של אלוהים:
ז וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל-משֶׁה לֶךְ-רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
ח סָרוּ מַהֵר מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
ט וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל-משֶׁה רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא:
י וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:
שימו נא לבכם כי הדובר בכל ארבעת הפסוקים האלה הוא אלוהים, למרות זאת בתחילת פסוק ט' שוב מופיע הפתיח 'ויאמר ה' '. מכאן שאחרי פסוק ח' יש 'חור שחור', תגובתו של משה שאיננה כתובה ומכריחה את הקורא להשלים אותה מדעתו. מה אמר משה? האם שתק? האם הביע זעם? האם פתח כבר במסע התחנונים המופיע בסמוך לקטע זה?
לא רק אלוהים מתמלא בכעס לנוכח מעשה העגל, גם משה מופיע בהופעת חרון שאילולא היתה כתובה היה קשה להעלות שכמותה בדמיון:
יט וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר-אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:
כ וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר-דָּק וַיִּזֶר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁק אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
מעשה שיבור הלוחות הוא מעשה אלים ונועז הפוצע את גבולות הדמיון, אף השקיית בני ישראל באפר הוא מעשה אלים וקשה. יתרה מזו, משה מוביל מלחמת אחים עקובה מדם:
כו וַיַּעֲמֹד משֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַיהוָֹה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל-בְּנֵי לֵוִי:
כז וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה-אָמַר יְהוָֹה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ עַל-יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ: כח וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-לֵוִי כִּדְבַר משֶׁה וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ:
משה לא מסתפק בכך, ופורם את הקשר שהיה בינו ובין העם:
ז וּמשֶׁה יִקַּח אֶת-הָאֹהֶל וְנָטָה-לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן-הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל-מְבַקֵּשׁ יְהֹוָה יֵצֵא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:
ח וְהָיָה כְּצֵאת משֶׁה אֶל-הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל-הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי משֶׁה עַד-בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה:
ט וְהָיָה כְּבֹא משֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם-משֶׁה:
י וְרָאָה כָל-הָעָם אֶת-עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל-הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ:
אלוהים כועס, משה כועס, אך מעבר לכך יש גם עימות בין משה ובין אלוהים. אלוהים רוצה למחות בחרונו את העם, ומשה – בהיפוך תפקידים – ממלא את תפקיד 'המבוגר האחראי' הממתן את כעסו:
יא וַיְחַל משֶׁה אֶת-פְּנֵי יְהוָֹה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהוָֹה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: יב לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ: יג זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם: יד וַיִּנָּחֶם יְהוָֹה עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ:
והנה, לאחר התפרצות כעסים זו ולאחר העימות, בסמוך לפרישת משה מהמחנה, נאמר:
יא וְדִבֶּר יְהֹוָה אֶל-משֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ...
סגנון הדיבור הזה הופך להיות המאפיין את היחס המיוחד בין משה ובין אלוהים. בספר במדבר, כשמרים ואהרון מדברים רעה על משה, גוער בהם אלוהים:
ו וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי אִם-יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהֹוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ: ז לֹא-כֵן עַבְדִּי משֶׁה בְּכָל-בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: ח פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהוָֹה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה:
אך כאן בפרשתנו, פנים אל פנים מופיע לא כהיגד כללי אלא כתיאור פרטי. דווקא עכשיו הוא מדבר אליו כדבר איש אל רעהו. מדוע דווקא עכשיו?
כנראה שהתפרצות הכעס והעימות– אולי בניגוד למחשבה הראשונה – לא גורמים לריחוק אלא דווקא לקרבה חדשה. משה ואלוהים רואים זה את זה במערומי נפשם, בהתפרצות של שריטה שאיננה הפנים הייצוגיות לא של אלוהים ולא של משה. אבל אלה פנים אמיתיות, וכששריטה פוגשת שריטה, הרי נוצרת התשתית של הקרבה האינטימית – כדבר איש אל רעהו.
מיד בסמוך מבקש משה מאלוהים את שתי הבקשות הגדולות ביותר שיכול אדם לבקש מאלוהיו: 'הראני נא את כבודך' ו 'הודיעני נא את דרכך'. ממקום של קרבה גדולה שכזאת, בוקעות הבקשות לראות ולהבין. אחרי הדיבור ההדדי, באים החושים והתבונה, וכך מושלמת הידידות המופלאה הזאת, אולי אפילו מגיעה עד כדי אהבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה