הקרבן כפסל [ראוי] של הנפש [פרשת ויקרא]
פרשת ויקרא פורשת בפנינו את שדה הקורבנות, שדה השנוי במחלוקת רבת רבדים ומופעים. יש הרואים בקורבנות את פסגת הרוח הדתית, ויש הרואים בהם מום עובר שראוי לו שיעלם מן העולם. כדי לנסות ולהתבונן במבט מאוזן, נטה אוזן לביקורת הנביאים על הקורבנות. אחר כך נחזור ונקרא בפרשה, נבדוק האם נותר דבר מעבר למבוקר.
שִׁמְעוּ דְבַר-ה', קְצִינֵי סְדֹם; הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ, עַם עֲמֹרָה. לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי--מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא--קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם--גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ: יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ--הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ, הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה. [ישעיהו א']
מה אומר ישעיהו? הוא אומר שבצד הקורבנות התפתחה תרבות של רוע, ובכך מאבדים הקורבנות את ערכם.
בֵּן יְכַבֵּד אָב, וְעֶבֶד אֲדֹנָיו; וְאִם-אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם-אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר ה' צְבָאוֹת, לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי, וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת-שְׁמֶךָ. מַגִּישִׁים עַל-מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל, וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ; בֶּאֱמָרְכֶם, שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא. וְכִי-תַגִּישׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע, וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע; הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ--אָמַר, ה' צְבָאוֹת. וְעַתָּה חַלּוּ-נָא פְנֵי-אֵל, וִיחָנֵּנוּ; מִיֶּדְכֶם, הָיְתָה זֹּאת--הֲיִשָּׂא מִכֶּם פָּנִים, אָמַר ה' צְבָאוֹת. מִי גַם-בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם, וְלֹא-תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם; אֵין-לִי חֵפֶץ בָּכֶם, אָמַר ה' צְבָאוֹת, וּמִנְחָה, לֹא-אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם. כִּי מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וְעַד-מְבוֹאוֹ, גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, וּבְכָל-מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי, וּמִנְחָה טְהוֹרָה: כִּי-גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, אָמַר ה' צְבָאוֹת. וְאַתֶּם, מְחַלְּלִים אוֹתוֹ--בֶּאֱמָרְכֶם, שֻׁלְחַן אֲדֹנָי מְגֹאָל הוּא, וְנִיבוֹ, נִבְזֶה אָכְלוֹ. וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ, אָמַר ה' צְבָאוֹת, וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת-הַפִּסֵּחַ וְאֶת-הַחוֹלֶה, וַהֲבֵאתֶם אֶת-הַמִּנְחָה; הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם, אָמַר ה'. וְאָרוּר נוֹכֵל, וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר, וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת, לַאדֹנָי: כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת, וּשְׁמִי, נוֹרָא בַגּוֹיִם. [מלאכי א']
מה אומר מלאכי? הוא אומר כי מערך הקורבנות התנוון, המקריבים עייפים [מתלאה – מלשון לאות, עייפות]. הם מביאים את הבהמות הפגומות, כדי לצאת ידי חובה ותו לא.
אם כן, התנוונות ופיצול בין מערך הקורבנות ובין המוסר. אלה הן רעות חולות היכולות לפקוד כל מערכת ממוסדת. אך מה היה בה לפני ההתנוונות, לפני הפיצול?
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי- יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה' – מִן -הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם...
וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' - סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ; וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה...
התבוננו בה בתיאורי המקריב – 'אדם', 'נפש'. ייתכן והם תיאורים מציינים סתמיים, אך ייתכן והם טעונים יותר. מי שחי את חייו בסתמיות, מי שהוא 'לז' מנוכר בלשונו של בובר – מה יכול לחלץ אותו מחיי הניכור, להפוך אותו ל'אתה', ל'אני', ל'אדם', 'לנפש'?
הנפש היא מופשטת, חמקמקה, ספק קיימת ספק אינה. מאידך היא היא מהות האדם, ההופכת אותו לאשר הוא –
וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.
אי אפשר לראות את הנפש, אי אפשר להרגיש בה. הדרך היחידה לעמוד על קיומה היא לראות את תולדותיה. מי אשר מביא קרבן, מבטא במעשה את תוכו – הוא מממש את ה'אדם' שבו, את ה'נפש' שבו.
וְאִם-זֶבַח שְׁלָמִים, קָרְבָּנוֹ--אִם מִן-הַבָּקָר, הוּא מַקְרִיב, אִם-זָכָר אִם-נְקֵבָה, תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי ה'. וְסָמַךְ יָדוֹ, עַל-רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ, וּשְׁחָטוֹ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת-הַדָּם, עַל-הַמִּזְבֵּחַ--סָבִיב.
הסמיכה – גם בגלגולה המאוחר לסמיכת חכם את תלמידו - היא מעשה בו מעביר הסומך משהו מעצמיותו אל הנסמך. הקרבן – כשם שהוא מאפשר לממש ולהעצים [מלשון עצם] את הנפש, כך הוא מאפשר לה לעבור מאיש לאיש.
וְאִם-נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה, מֵעַם הָאָרֶץ: בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה', אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה--וְאָשֵׁם. אוֹ הוֹדַע אֵלָיו, חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא--וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים, תְּמִימָה נְקֵבָה, עַל-חַטָּאתוֹ, אֲשֶׁר חָטָא. וְסָמַךְ, אֶת-יָדוֹ, עַל, רֹאשׁ הַחַטָּאת; וְשָׁחַט, אֶת-הַחַטָּאת, בִּמְקוֹם, הָעֹלָה.
לא רק הנפש כשהיא לעצמה מתממשת בקרבן, לא רק הנפש בסמיכת היד המעבירה את 'משקלה' אל מעבר לעצמה. גם האשמה – רגש חמקמק הנוטה להעלם, מתגבש בקרבן החטאת.
וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא, וּמָעֲלָה מַעַל בַּה'; וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן, אוֹ-בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל, אוֹ, עָשַׁק אֶת-עֲמִיתוֹ. אוֹ-מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ, וְנִשְׁבַּע עַל-שָׁקֶר; עַל-אַחַת, מִכֹּל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה הָאָדָם--לַחֲטֹא בָהֵנָּה. וְהָיָה, כִּי-יֶחֱטָא וְאָשֵׁם--וְהֵשִׁיב אֶת-הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת-הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק, אוֹ אֶת-הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ; אוֹ אֶת-הָאֲבֵדָה, אֲשֶׁר מָצָא. אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר-יִשָּׁבַע עָלָיו, לַשֶּׁקֶר--וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו: לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ, בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. וְאֶת-אֲשָׁמוֹ יָבִיא, לַה', אַיִל תָּמִים מִן-הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם, אֶל-הַכֹּהֵן. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה', וְנִסְלַח לוֹ, עַל-אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה, לְאַשְׁמָה בָהּ.
זה היחס הראוי בין החטא ובין הקרבן – קודם כל השבת הגזלה, אחר כך טיפול בבעיית האשמה בעזרת הגשמתה – בקורבן.
אפשר לומר כי הקרבן הוא העבודה הזרה של הנפש, עשיית פסל מהמופשט – מהנפש - כדי שאפשר יהיה 'לטפל בה'. מכאן נובעות גם הבעיות עליהן התריעו ירמיהו ומלאכי. העבודה הזרה יכולה לכבוש את העבודה שבלב, האדם מקריב קרבן אך לא מחולל שינויים בנפשו. במצב של ניכור בין הנפש ובין ה'פסל' שלה, צומחת העייפות, הבאת בעלי המום הנובעת מקריסת היחס החי בין האדם ובין קרבנו.
את פרשת הקרבנות צריך לקרוא כמוסיקה בשני קולות. הקול האחד – קולו של ספר ויקרא המתאר את פסגות הרוח המתממשת בקורבן, והקול השני – קולם של הנביאים המתריע על אפשרויות הניוון והניכור.
כפרשת הקרבנות כך כל פרשת חיים של ביטוי רגש. רגש ללא כלי ביטוי עלול לחמוק ולהעלם, עם כלי ביטוי – עלול להתנוון ולהתנכר למקורו. כדברי מורי ורבי הרב עמיטל – 'אין פטנטים', רק לנוע בין הקטבים תוך מודעות לסכנות שבכל קוטב.
פרשת ויקרא פורשת בפנינו את שדה הקורבנות, שדה השנוי במחלוקת רבת רבדים ומופעים. יש הרואים בקורבנות את פסגת הרוח הדתית, ויש הרואים בהם מום עובר שראוי לו שיעלם מן העולם. כדי לנסות ולהתבונן במבט מאוזן, נטה אוזן לביקורת הנביאים על הקורבנות. אחר כך נחזור ונקרא בפרשה, נבדוק האם נותר דבר מעבר למבוקר.
שִׁמְעוּ דְבַר-ה', קְצִינֵי סְדֹם; הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ, עַם עֲמֹרָה. לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי--מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא--קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם--גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ: יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ--הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ, הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה. [ישעיהו א']
מה אומר ישעיהו? הוא אומר שבצד הקורבנות התפתחה תרבות של רוע, ובכך מאבדים הקורבנות את ערכם.
בֵּן יְכַבֵּד אָב, וְעֶבֶד אֲדֹנָיו; וְאִם-אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם-אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר ה' צְבָאוֹת, לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי, וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת-שְׁמֶךָ. מַגִּישִׁים עַל-מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל, וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ; בֶּאֱמָרְכֶם, שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא. וְכִי-תַגִּישׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע, וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע; הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ--אָמַר, ה' צְבָאוֹת. וְעַתָּה חַלּוּ-נָא פְנֵי-אֵל, וִיחָנֵּנוּ; מִיֶּדְכֶם, הָיְתָה זֹּאת--הֲיִשָּׂא מִכֶּם פָּנִים, אָמַר ה' צְבָאוֹת. מִי גַם-בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם, וְלֹא-תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם; אֵין-לִי חֵפֶץ בָּכֶם, אָמַר ה' צְבָאוֹת, וּמִנְחָה, לֹא-אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם. כִּי מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וְעַד-מְבוֹאוֹ, גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, וּבְכָל-מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי, וּמִנְחָה טְהוֹרָה: כִּי-גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, אָמַר ה' צְבָאוֹת. וְאַתֶּם, מְחַלְּלִים אוֹתוֹ--בֶּאֱמָרְכֶם, שֻׁלְחַן אֲדֹנָי מְגֹאָל הוּא, וְנִיבוֹ, נִבְזֶה אָכְלוֹ. וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ, אָמַר ה' צְבָאוֹת, וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת-הַפִּסֵּחַ וְאֶת-הַחוֹלֶה, וַהֲבֵאתֶם אֶת-הַמִּנְחָה; הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם, אָמַר ה'. וְאָרוּר נוֹכֵל, וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר, וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת, לַאדֹנָי: כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת, וּשְׁמִי, נוֹרָא בַגּוֹיִם. [מלאכי א']
מה אומר מלאכי? הוא אומר כי מערך הקורבנות התנוון, המקריבים עייפים [מתלאה – מלשון לאות, עייפות]. הם מביאים את הבהמות הפגומות, כדי לצאת ידי חובה ותו לא.
אם כן, התנוונות ופיצול בין מערך הקורבנות ובין המוסר. אלה הן רעות חולות היכולות לפקוד כל מערכת ממוסדת. אך מה היה בה לפני ההתנוונות, לפני הפיצול?
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי- יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה' – מִן -הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם...
וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' - סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ; וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה...
התבוננו בה בתיאורי המקריב – 'אדם', 'נפש'. ייתכן והם תיאורים מציינים סתמיים, אך ייתכן והם טעונים יותר. מי שחי את חייו בסתמיות, מי שהוא 'לז' מנוכר בלשונו של בובר – מה יכול לחלץ אותו מחיי הניכור, להפוך אותו ל'אתה', ל'אני', ל'אדם', 'לנפש'?
הנפש היא מופשטת, חמקמקה, ספק קיימת ספק אינה. מאידך היא היא מהות האדם, ההופכת אותו לאשר הוא –
וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.
אי אפשר לראות את הנפש, אי אפשר להרגיש בה. הדרך היחידה לעמוד על קיומה היא לראות את תולדותיה. מי אשר מביא קרבן, מבטא במעשה את תוכו – הוא מממש את ה'אדם' שבו, את ה'נפש' שבו.
וְאִם-זֶבַח שְׁלָמִים, קָרְבָּנוֹ--אִם מִן-הַבָּקָר, הוּא מַקְרִיב, אִם-זָכָר אִם-נְקֵבָה, תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי ה'. וְסָמַךְ יָדוֹ, עַל-רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ, וּשְׁחָטוֹ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת-הַדָּם, עַל-הַמִּזְבֵּחַ--סָבִיב.
הסמיכה – גם בגלגולה המאוחר לסמיכת חכם את תלמידו - היא מעשה בו מעביר הסומך משהו מעצמיותו אל הנסמך. הקרבן – כשם שהוא מאפשר לממש ולהעצים [מלשון עצם] את הנפש, כך הוא מאפשר לה לעבור מאיש לאיש.
וְאִם-נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה, מֵעַם הָאָרֶץ: בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה', אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה--וְאָשֵׁם. אוֹ הוֹדַע אֵלָיו, חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא--וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים, תְּמִימָה נְקֵבָה, עַל-חַטָּאתוֹ, אֲשֶׁר חָטָא. וְסָמַךְ, אֶת-יָדוֹ, עַל, רֹאשׁ הַחַטָּאת; וְשָׁחַט, אֶת-הַחַטָּאת, בִּמְקוֹם, הָעֹלָה.
לא רק הנפש כשהיא לעצמה מתממשת בקרבן, לא רק הנפש בסמיכת היד המעבירה את 'משקלה' אל מעבר לעצמה. גם האשמה – רגש חמקמק הנוטה להעלם, מתגבש בקרבן החטאת.
וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא, וּמָעֲלָה מַעַל בַּה'; וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן, אוֹ-בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל, אוֹ, עָשַׁק אֶת-עֲמִיתוֹ. אוֹ-מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ, וְנִשְׁבַּע עַל-שָׁקֶר; עַל-אַחַת, מִכֹּל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה הָאָדָם--לַחֲטֹא בָהֵנָּה. וְהָיָה, כִּי-יֶחֱטָא וְאָשֵׁם--וְהֵשִׁיב אֶת-הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת-הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק, אוֹ אֶת-הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ; אוֹ אֶת-הָאֲבֵדָה, אֲשֶׁר מָצָא. אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר-יִשָּׁבַע עָלָיו, לַשֶּׁקֶר--וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו: לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ, בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. וְאֶת-אֲשָׁמוֹ יָבִיא, לַה', אַיִל תָּמִים מִן-הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם, אֶל-הַכֹּהֵן. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה', וְנִסְלַח לוֹ, עַל-אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה, לְאַשְׁמָה בָהּ.
זה היחס הראוי בין החטא ובין הקרבן – קודם כל השבת הגזלה, אחר כך טיפול בבעיית האשמה בעזרת הגשמתה – בקורבן.
אפשר לומר כי הקרבן הוא העבודה הזרה של הנפש, עשיית פסל מהמופשט – מהנפש - כדי שאפשר יהיה 'לטפל בה'. מכאן נובעות גם הבעיות עליהן התריעו ירמיהו ומלאכי. העבודה הזרה יכולה לכבוש את העבודה שבלב, האדם מקריב קרבן אך לא מחולל שינויים בנפשו. במצב של ניכור בין הנפש ובין ה'פסל' שלה, צומחת העייפות, הבאת בעלי המום הנובעת מקריסת היחס החי בין האדם ובין קרבנו.
את פרשת הקרבנות צריך לקרוא כמוסיקה בשני קולות. הקול האחד – קולו של ספר ויקרא המתאר את פסגות הרוח המתממשת בקורבן, והקול השני – קולם של הנביאים המתריע על אפשרויות הניוון והניכור.
כפרשת הקרבנות כך כל פרשת חיים של ביטוי רגש. רגש ללא כלי ביטוי עלול לחמוק ולהעלם, עם כלי ביטוי – עלול להתנוון ולהתנכר למקורו. כדברי מורי ורבי הרב עמיטל – 'אין פטנטים', רק לנוע בין הקטבים תוך מודעות לסכנות שבכל קוטב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה