האם הצליח מבצע בניית המשכן או נכשל? [ויקהל פקודי]
את המבצע הגדול של בניית המשכן – המתפרש ע לכמה וכמה פרשיות בספר שמות – אפשר לבחון על פי הגדרת מטרותיו:
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: [שמות כ"ה]
הציפייה היא כי כשתושג התכלית, אלהים ישכן בתוך העם, בקרבה ובחום. כדברי המדרש אותו הבאנו בפרשת תרומה:
משל למלך, שהיה לו בת יחידה. בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו.
אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול, לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר: ועשו לי מקדש:
זה אמור להיות הסיפור, מארג יחסים כמו בין המלך לבִּתוֹ ולחתנו. אם נדמיין את סוף הסיפור, הרי שאפשר לצפות כי בתום מלאכת בניית המשכן יבוא המלך לקיטון. בני המשפחה יבואו לבקר אותו, ישבו עמו, יאכלו משהו וישוחחו בנעימים. בקוראנו את סוף הסיפור, אנחנו מגלים סוף אחר:
וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא-יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן: וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: וְאִם-לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ:
כִּי עֲנַן יְהֹוָה עַל-הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל בְּכָל-מַסְעֵיהֶם:
משהו עצור כאן, משה נשאר בחוץ. הקוראים – החל מחכמים ועבור לפרשנים שבאו בעקבותיהם – התקשו להכיל את הקושי הזה. כמה מהם מיהרו לומר: 'להראות את חיבתו של הקדוש ברוך הוא לישראל...' [רשב"ם, החיזקוני]. פרשנים אלה אומרים: 'אל תחשבו שהסיום הזה הוא אקורד צורם במארג היחס שבין אלהים ובין ישראל, לא, להפך...' אך מה נעשה ופשוטו של מקרא זועק: משהו תקוע, משהו לא 'זורם'.
יש מהפרשנים – כמו רש"י בעקבות מדרשם של חכמים – שנחלצו להראות כי יש תיאורים אחרים בתורה:
...זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ: וּבְבֹא משֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו: [במדבר ז']
רש"י טוען כי הסתירה בין 'וְלֹא-יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד' ובין 'וּבְבֹא משֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד' נפתרת על ידי המשך הפסוק בפרשתנו: 'וְלֹא-יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן'. כששכן הענן – לא יכול היה משה לבוא אל האוהל, אך כשסר הענן – יכול היה לבוא. היישוב הזה הוא פרי קריאה הרמונית, המנסה להתאים את חלקי התורה אלה לאלה ובדרך להקל על הקושי שבקריאת פרשה קשה. פשוטו של מקרא אומר: בספר במדבר מסופר כי משה נכנס לאוהל, אך בפרשתנו הסיפור שונה – משה לא יכול להיכנס אל האוהל, הענן סר רק כשהמחנה נוסע ואז בוודאי שמשה לא יכול להיכנס אליו.
היו שניסו [הרשב"ם]להמתיק את הגלולה המרה בהראותם כי 'ככה זה במשכנים ובמקדשים'. הנה כך מסופר על מקדש שלמה:
וְלֹא-יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי-מָלֵא כְבוֹד-יְהֹוָה אֶת-בֵּית ה':
[מלכים א' ח']
אך המתבונן בפסוק הקודם מגלה כי גם שם הסיפור שונה:
וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן-הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת-בֵּית יְהֹוָה: וְלֹא-יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי-מָלֵא כְבוֹד-יְהֹוָה אֶת-בֵּית יְהֹוָה:
כשיצאו הכהנים הגיע הענן, ואז אי אפשר היה לשוב אל הבית. אך קודם לכן הם היו בפנים.
אין ברירה אלא להכיר בכך, סיפור המשכן של ספר שמות נגמר בכישלון. כשחושבים על כך, זה די מובן. אחר השבר של העגל, עם כל הריכוך של משה, עדיין נותר משהו לא פתור. אילו היתה התורה מסתיימת בסוף ספר שמות, היה זה סוף עגום. אך בשבוע הבא נתחיל את ספר ויקרא. הפסוק הפותח שלו הוא:
וַיִּקְרָא אֶל-משֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:
בעוד שבפרשתנו אין דיבור, כאן יש דיבור מתוך האוהל כשמשה עומד מחוץ לו. מכאן שישנם שלושה שלבים:
א. ספר שמות. משה בחוץ, אין דיבור.
ב. ספר ויקרא. משה בחוץ, יש דיבור.
ג. ספר במדבר. משה בפנים, יש דיבור.
יש שברים במערכות יחס, והשברים מתרפאים לאט. צריך לתת להם את הזמן שלהם, להיות בכל שלב, לא להאיץ, לא לחפש הרמוניה ואחידות. היום כך, מחר אחרת. חשובה מכל היא האופטימיות, שבר יכול להיתקן.
את המבצע הגדול של בניית המשכן – המתפרש ע לכמה וכמה פרשיות בספר שמות – אפשר לבחון על פי הגדרת מטרותיו:
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: [שמות כ"ה]
הציפייה היא כי כשתושג התכלית, אלהים ישכן בתוך העם, בקרבה ובחום. כדברי המדרש אותו הבאנו בפרשת תרומה:
משל למלך, שהיה לו בת יחידה. בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו.
אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול, לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר: ועשו לי מקדש:
זה אמור להיות הסיפור, מארג יחסים כמו בין המלך לבִּתוֹ ולחתנו. אם נדמיין את סוף הסיפור, הרי שאפשר לצפות כי בתום מלאכת בניית המשכן יבוא המלך לקיטון. בני המשפחה יבואו לבקר אותו, ישבו עמו, יאכלו משהו וישוחחו בנעימים. בקוראנו את סוף הסיפור, אנחנו מגלים סוף אחר:
וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא-יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן: וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: וְאִם-לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ:
כִּי עֲנַן יְהֹוָה עַל-הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל בְּכָל-מַסְעֵיהֶם:
משהו עצור כאן, משה נשאר בחוץ. הקוראים – החל מחכמים ועבור לפרשנים שבאו בעקבותיהם – התקשו להכיל את הקושי הזה. כמה מהם מיהרו לומר: 'להראות את חיבתו של הקדוש ברוך הוא לישראל...' [רשב"ם, החיזקוני]. פרשנים אלה אומרים: 'אל תחשבו שהסיום הזה הוא אקורד צורם במארג היחס שבין אלהים ובין ישראל, לא, להפך...' אך מה נעשה ופשוטו של מקרא זועק: משהו תקוע, משהו לא 'זורם'.
יש מהפרשנים – כמו רש"י בעקבות מדרשם של חכמים – שנחלצו להראות כי יש תיאורים אחרים בתורה:
...זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ: וּבְבֹא משֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו: [במדבר ז']
רש"י טוען כי הסתירה בין 'וְלֹא-יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד' ובין 'וּבְבֹא משֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד' נפתרת על ידי המשך הפסוק בפרשתנו: 'וְלֹא-יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן'. כששכן הענן – לא יכול היה משה לבוא אל האוהל, אך כשסר הענן – יכול היה לבוא. היישוב הזה הוא פרי קריאה הרמונית, המנסה להתאים את חלקי התורה אלה לאלה ובדרך להקל על הקושי שבקריאת פרשה קשה. פשוטו של מקרא אומר: בספר במדבר מסופר כי משה נכנס לאוהל, אך בפרשתנו הסיפור שונה – משה לא יכול להיכנס אל האוהל, הענן סר רק כשהמחנה נוסע ואז בוודאי שמשה לא יכול להיכנס אליו.
היו שניסו [הרשב"ם]להמתיק את הגלולה המרה בהראותם כי 'ככה זה במשכנים ובמקדשים'. הנה כך מסופר על מקדש שלמה:
וְלֹא-יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי-מָלֵא כְבוֹד-יְהֹוָה אֶת-בֵּית ה':
[מלכים א' ח']
אך המתבונן בפסוק הקודם מגלה כי גם שם הסיפור שונה:
וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן-הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת-בֵּית יְהֹוָה: וְלֹא-יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי-מָלֵא כְבוֹד-יְהֹוָה אֶת-בֵּית יְהֹוָה:
כשיצאו הכהנים הגיע הענן, ואז אי אפשר היה לשוב אל הבית. אך קודם לכן הם היו בפנים.
אין ברירה אלא להכיר בכך, סיפור המשכן של ספר שמות נגמר בכישלון. כשחושבים על כך, זה די מובן. אחר השבר של העגל, עם כל הריכוך של משה, עדיין נותר משהו לא פתור. אילו היתה התורה מסתיימת בסוף ספר שמות, היה זה סוף עגום. אך בשבוע הבא נתחיל את ספר ויקרא. הפסוק הפותח שלו הוא:
וַיִּקְרָא אֶל-משֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:
בעוד שבפרשתנו אין דיבור, כאן יש דיבור מתוך האוהל כשמשה עומד מחוץ לו. מכאן שישנם שלושה שלבים:
א. ספר שמות. משה בחוץ, אין דיבור.
ב. ספר ויקרא. משה בחוץ, יש דיבור.
ג. ספר במדבר. משה בפנים, יש דיבור.
יש שברים במערכות יחס, והשברים מתרפאים לאט. צריך לתת להם את הזמן שלהם, להיות בכל שלב, לא להאיץ, לא לחפש הרמוניה ואחידות. היום כך, מחר אחרת. חשובה מכל היא האופטימיות, שבר יכול להיתקן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה