"שפתי תפתח"
על ההשתקה בחברה הציונית דתית
הציונות הדתית הפכה מחברה פתוחה לחברה שמופעלים בה מנגנוני השתקה כלפי כל מי שחורג מן העמדות ה"מוסכמות". היום קיים בה ציבור שלם של אנשים מושתקים שדעותיהם אינן נשמעות בפומבי. דיון בהיפרדותה של הציונות הדתית לשני מחנות מחייב קודם כול את נטרולם של מנגנוני ההשתקה
בעשורים האחרונים מהווה הקהילה הציונית דתית את פלח החברה הדינמי ביותר בחברה הישראלית. שינויים ותמורות מרחיקי לכת התחוללו בה, הן במבנה הקבוצתי, הן בדמות האדם היחיד. הפריצה אל מרחבי התורה הקימה עשרות ישיבות ומכינות בגוונים מגוונים שונים; חידושים בתחום לימוד התורה הנשי פרצו אופקים שלא היו קיימים בעם היהודי לדורותיו; מפעל ההתיישבות העמיד סוגי קהילות חדשים, הממשיכים את החידוש של הקהילות הקיבוציות הראשונות. הפריצה הופיעה גם בתחום האמנויות, בתי ספר לקולנוע, קבוצות של משוררים דתיים וסופרים דתיים מקבוצת הציונות הדתית. הדינמיקה והשינוי באים לידי ביטוי גם בממד החזותי: מי שישווה תמונות של ציונים דתיים – גברים ונשים – בשנות השישים לאלה של בני בניהם היום, יבחין בהבדלים שאין כדוגמתם בקבוצות אחרות בחברה הישראלית.
בצדה של המגמה הדינמית היצירתית והיוצרת, התפתחה מגמה הפוכה – נוקשה ומסרסת. את המגמה הזאת אפשר להגדיר כמגמת השתקה אלימה. מחברה הפתוחה לגוונים ובני גוונים של דעות ועמדות, הפכה הציונות הדתית לחברה שיש בה ניסיון לקבוע את זהותה כבעלת קבוצת עמדות מסוימת. כל מי שמביע עמדה שונה, אחת דינו להיות מושתק בדרכים מדרכים שונות, אלימות יותר או אלימות פחות. כל מי שחי בקהילה הציונית דתית מכיר את תופעת ההשתקה: תלמידים בישיבות מצניעים את דעותיהם, שכן אם יביעו אותן, יושעו; מורים בעלי דעות "אחרות" מצניעים אותן או מפוטרים; רבנים מביעים עמדה בחדרי חדרים אך עומדים על כך שדבריהם לא יצוטטו, שכן אם יצוטטו ייפגעו מעמדם ופרנסתם; מאמרים אינם מפורסמים בכתב עת המזוהה עם מוסד מסוים, ואם יפרסמם הכותב בבמה אחרת – יבולע לו.
שתי המגמות הללו – המגמה הדינמית לצד המגמה הבולמת – לעתים סותרות זו את זו. הרחבת שדה לימוד התורה מחזקת מצד אחד את המגמה ה"תורנית" הבולמת כל חידוש, אך באותה שעה היא המובילה להעצמת לימוד התורה של הנשים, המוביל לאזורים של חידוש. יש גם סתירות עדינות יותר, הדורשות מבט מדויק כדי לאבחן אותן: המגמה הדינמית גרמה בין השאר לכך שבני הציונות הדתית מסתערים על יחידות ותפקידים בצה"ל שפעם כמעט היו מחוץ לתחום עבורם, ואילו המגמה הבולמת מובילה לפרובלמטיקה של החייל הציוני הדתי החדש, הרואה בהלכה וברבותיו סמכות הגוברת על הסמכות של מפקדיו בצבא. המגמה הדינמית הובילה לפריצת בני הציונות הדתית לתחומי אמנות שפעם הם נפקדו מהם – דוגמת הקולנוע, אך מגמת הבלימה מכניסה אותם לקונפליקטים קשים הנעים בין הצגת תמונות שאינן עולות בקנה אחד עם ההלכה, ובין הצפת שברים וספקות ותיעוד של תופעות במציאות שאינן עולות בקנה אחד עם ההלכה (כגון שדות הרווקות המאוחרת). דומה שדווקא החיבור והתלות ההדדית בין שתי המגמות מביאים להעצמת מגמת הבלימה והפיכתה לקיצונית יותר ויותר ולאלימה יותר ויותר.
בימים אלה נשאלת רבות השאלה: האם עוד קהילה אחת אנחנו? ממחוזות המשתיקים והמושתקים כאחד עולים קולות להיפרד. מה לנו להתכתש אלה עם אלה? נפריד את המוסדות, את בתי הספר, את בתי הכנסת, את כתבי העת, את המוסדות להשכלה גבוהה, את תנועות הנוער ועוד ועוד, ותבוא המנוחה לנפשנו. על פי הכרתי שאלה זו טרם הגיע זמנה. היא איננה יכולה להישאל באמת, כל עוד מנגנוני ההשתקה פועלים. רק לאחר שישובו הקולות להישמע, אפשר יהיה לבחון אם הם יכולים לדור בכפיפה אחת. כל עוד הקולות מושתקים, תהליכים של העצמת ההשתקה ויישום רדיקלי של הקול האחד מתגלגלים ככדורי שלג. רק בתרבות של בית מדרש שבו נשמעים הקולות כולם, אפשר לפתח איזונים בריאים בין הקולות, וכן לבחון אם יש צורך בהיפרדות או לא.
שדות ההשתקה
בשלושה שדות עיקריים פועלת ההשתקה: את האחד אפשר לשרטט בין קוטבי הימין והשמאל, את השני – בין מסורת לחידוש, ואת השלישי – בין גברים לנשים. בשדה הראשון נוצר דימוי שלפיו הגדרת הציונות הדתית (ואולי אפילו הגדרת הדתיות) כוללת בתוכה את העמדה הימנית. לפי התמונה הזאת, איש דתי ירא שמיים האוחז בעמדה שמאלית הוא טיפוס בלתי אפשרי, בדיוק כמו איש דתי ירא שמיים העובד עבודה זרה. כל הצגה של עמדה הנוטה, ולו נטייה קלה, אל השמאל, מפעילה את מנגנוני ההשתקה. בשדה השני נוצר דימוי שלפיו הגדרת הציונות הדתית – והדגש הוא על המרכיב הדתי שבה – מחייבת את מרכיב המסורת בפן השמרני שלה, ושוללת את מושג החידוש על כל מופעיו. כל הופעה ותפקוד של מושג החידוש, במיוחד כשהוא מכוון אל המסורת ההלכתית – מפעילים את מנגנוני ההשתקה. בשדה השלישי נוצר דימוי שלפיו הגדרת הציונות הדתית – ושוב, הדגש הוא על המרכיב הדתי שבה – מחייבת קו מתפתח של הפרדה בין גברים לנשים, של כל הנובע ממושג ה"צניעות", של קיבוע מעמד הנשים כפי שהוא מצטייר במקורות היהדות.
כיצד פועלים מנגנוני ההשתקה? יש והם פועלים בדרך פוליטית פשוטה: קבוצת הרוב כופה את עמדתה על המיעוט. מאחר שבפלחים רבים של מוסדות הציונות הדתית יש רוב לבעלי המגמה הבולמת – או הרדיקלים, או השמרנים או החרד"לים, ואל נא תתפסוני על דיוק השם – הרי שהם מפעילים את כוחם הפוליטי. במקום לתת ביטוי לעמדת הרוב ולעמדת המיעוט, עמדת המיעוט נשללת. אנשים בעלי עמדות שונות לא יתקבלו למשרות של הוראה, קולותיהם של בעלי העמדות האלה לא יורשו לבוא לידי ביטוי בבתי הכנסת, בעלונים ובשאר במות ומדיומים. המנגנון חדר כל כך לעומק התודעה, עד כי הוא נראה ברור מאליו: אם בית הספר שלנו הוא "תורני", כיצד נרשה למי שהוא "אורתודוקס מודרני" ללמד בו? או למורה נשואה שאיננה מכסה את ראשה? או למורה הלובשת מכנסיים? מנגנון השתקה טיבו שגם המושתק מסכים עמו. גם המורה האורתודוקס המודרני, המורה גלויית השיער או לובשת המכנסיים, "מבינים" כי מקומם לא יכירם בישיבה התיכונית או באולפנה.
לעתים המנגנונים אינם מנגנונים פוליטיים, אלא משחקי שפה. יש אזורים בשפה שבהם נקבע גבול שאותו אסור לעבור, ושוב – עם האיסור הלא-כתוב משלימים המשתיקים והמושתקים כאחד. בואו ונחשוף כמה ממשחקי השפה האלה, המתפקדים כמנגנוני השתקה.
המנגנונים הפוזיטיביים
לגיטימציה. מילת פלא היכולה לחסום כל אפיק חשיבה עצמאי, וכל התנהגות הפסולה בעיני המשתיקים. "דבריך נכוחים (כפרפראזה על דברי הכוזרי לפילוסוף), אבל מה מקור הלגיטימציה שלך?!". בהישמע המשפט הזה מוכרע הוויכוח, והעמדה מושתקת כחסרת פשר וטעם. העמדה האמיתית של אותו דובר, הסובר שלא לכל עמדה צריך מקור לגיטימציה, שיש עמדות שכוחן נובע מהעובדה שכך אני חושב, או שכך חשבו ונהגו בביתי ובמשפחתי – עמדה זו הוצאה מחוץ למשחק השפה. על כן גם המשתיק מרגיש שאין לו עניין בעמדה זו, והיא כלא הייתה מפני שהיא מפרה את חוקי המשחק. גם המושתק משפיל עיניו ומוותר על טיעונו, שכן ברור לו שלתחושת החיים שלו אין מקום במשחק הזה.
הלכה. מושג ההלכה הוא אח למושג הלגיטימציה, אך כדרכם של מנגנוני השתקה, הוא מכסה פתחים שנותרו פתוחים על ידי המנגנון השכן. המושג מתפקד על אדניה של הנחה שלכאורה שני הדוברים – המשתיק והמושתק – שותפים לה: האדם הדתי, ובכלל זה הדתי הציוני, פועלים על פי אמות המידה שאותן קובעת ההלכה. ההשלכות של המנגנון הזה מרחיקות לכת. נבחן שתיים מהן:
ראשית, ישנם פלחי חיים שעבור הציוני הדתי הם ביטויים לערכים חיוביים שאינם כלולים בקבוצת הערכים של ההלכה; למשל – קריאת ספר, הליכה לטיול, הליכה לקולנוע. קצה גבול היכולת של השפה ההלכתית הוא להגדיר אותם כהיתר ולא כאיסור. מעתה, אם תהיה התנגשות בין מימושו של ערך כזה ובין מימוש של ערך הלכתי – כגון תלמוד תורה – ברור שהערך ההלכתי יגבר. מי שיבחר לממש את הערך הלא-הלכתי הזה, ימצא עצמו בעמדת מגננה. הוא יישפט כמי שאינו שלם, וכך גם ישפוט את עצמו.
המצב חמור יותר ביחס להשלכה השנייה: מעמדם של פלחי חיים שאינם עולים בקנה אחד עם ההלכה המסורתית. הציוני הדתי שהכריע כי הוא משתתף בתרבות הכללית – ובכלל זה למשל, הוא שומע זמרת נשים בתאטרון, בהופעות ובקולנוע – מוצא עצמו מושתק מול הטענה כי ההלכה איננה מתירה התנהלות שכזאת. המשתיקים חוגגים בפסילת ההתנהלות הזאת, ומותירים את המושתק באחד משני מצבים – או מוותר על ערך חשוב בעולמו, או אוחז בו ומשפיל עיניו בהודאה לנוכח השיפוט השלילי של המשתיקים. המשתיקים מובילים את הקהילה הציונית דתית לפרוש משותפות באירועים שמתקיימת בהם שירת נשים, והמושתקים שוב נושכים שפתותיהם באין להם שפה להביע את תחושת החיים שלהם, כי המדובר בעיוות כל עולם הערכים שלהם.
עוד מנגנון השתקה הוא הרב. מוסד הרבנות הוא מוסד עתיק יומין בעולם היהודי, מימות מהפכת החכמים אל מול עולם הנביאים והכוהנים שקדם להם. שני מאפיינים יש לעולם הרבנות החדש של הציונות הדתית, זה שצמח מאז מלחמת ששת הימים (מלחמה זו מהווה קו פרשת מים בהתפתחות הציונות הדתית על שלל מרכיביה):
האחד הוא היקף פעילותו של הרב: חציית גבולות ההלכה המסורתיים, והרחבת סמכותו של הרב לתחומים אישיים ולאומיים – אלה חידושיה של תופעת הרבנות בציונות הדתית. כנגד עמדה מסורתית שבה לסמכות הרב יש גבולות שמעבר להם תקפה דעתו של המומחה – כרפואה, ביטחון ופוליטיקה – צמחה עמדה המרחיבה את סמכותו של הרב ומחילה אותם על כל התחומים הללו. כך מוצא עצמו אדם שבמקרה הטוב הוכשר לפסוק בשטחים הכלולים בשולחן הערוך, מכריע בשאלות שמעבר לגבולות אלה. מנגנון ההשתקה הקשור בכך הוא יעיל מאוד: 'וכי יעלה על הדעת שלתורה אין מה לומר על כל דבר ודבר?'. כך הופך האדם הריבוני הבוחר ומפלס את דרכו בחיים בעזרת תודעתו ובעזרת אנשי עזר מקצועיים, לאדם מציית. כללים שאבותינו לא שיערום מתחדשים ומעצימים את מנגנון השתקת הדעת: ראשית – חובה על כל אדם שיהיה לו רב; שנית – חובה שיהיה זה איש אחד, שאת דעתו מקבלים בכל תחום ותחום. כך נסגרים הפתחים בפני אנשים שעקרונית לא עושים להם רב, או שהם שואלים רב אך מצליבים באופן ביקורתי את עמדותיו עם עמדות של רבנים אחרים.
המאפיין השני הקשור לעולם הרבנות הוא עמוק ומורכב יותר. אחד השמות שבהם כונתה המהפכה הדתית של ראשוני הציונות הדתית היה "המרד הקדוש". המושג האבסורדי הזה לא כוון רק למהפכה ביחס לחיים הבורגניים והמעבר לחיים שיתופיים של עבודת אדמה. קבוצות שתיעדו את חייהן – כמו קבוצתו של שלום קרניאל, מאנשי כפר עציון בזמן מלחמת השחרור – העידו כי הן ראו עצמן כקהילה חסידית, אך בלי רבי. עקרונית בלי רבי. תחושת החיים שלהם הורתה כי החיים הציוניים הדתיים אינם יכולים להכיל מנהיגות דתית שתגמד את ערך חברי הקהילה ותכריע עבורם הכרעות – מקטנות ועד גדולות. גם בקהילות שהוקמו מאוחר יותר לא היה רב; לא מחוסר ברירה או מרפיפות דתית, אלא מתוך תחושה שהחיים ציוניים דתיים מכילים בהכרח שטחים שמעבר לשטח הפעולה של הרב. יתרה מזו, גם בשדות ההלכתיים תחושת החיים הורתה לבנות דגם חדש שבו יהיה מי שימסור לקהילה את המידע ההלכתי הנדרש, אך כל אחד מבניה יכריע את הכרעתו שלו לאור המידע הזה. עליית מעמד הרבנים והרחבתו שינו את כללי המשחק הללו מן היסוד ואת הזהויות הנובעות מהם בדרך אגב. מנגנון ההשתקה בא לידי ביטוי בכך שלא נמצאת כיום שפה אלטרנטיבית היכולה לעמוד מול מנגנון ההשתקה של הרב.
המנגנונים הנגטיביים
שלושת המנגנונים שהצבנו – "לגיטימציה", "הלכה" ו"רב", הם מנגנונים פוזיטיביים. לעומתם יש מנגנונים נגטיביים. תפקידם "לטפל" במי שעבר את המנגנונים הפוזיטיביים. כלומר: אם יפעלו המנגנונים החיוביים כדבעי, לא יושמעו קולות חריגים שאינם עולים בקנה אחד עם הקולות הערבים לאוזנם של המשתיקים. אך אם קול סורר ומורה יושמע למרות מנגנוני ההשתקה החיוביים, כאן יופעל קו ההגנה השני – המנגנונים השליליים. הללו יטפלו באותו קול, יבטלו אותו וימנעו ממנו להישמע בשדה הקהילה כקול בין הקולות הנאבק על זהותו. נציג שניים מהמנגנונים השליליים הללו:
דתי לייט. תואר זה מציג את הקול האחר כקול מדרגה שנייה. ברור לכל השחקנים כי אם קול של דתי לייט עומד אל מול קול רבני, תורני, אמוני או שאר תארים הניתנים למה שנתפס כדתיות מלאה – אחת דינו להימוג ולהתבטל כעפר הארץ. אין צורך להתעמת אתו, אין צורך לבדוק. אין אפשרות לאמץ אותו, שהרי הוא שייך למשחק אחר – משחק הדתיות הרופפת.
קונסרבטיבים ורפורמים. זהו מנגנון אלים יותר, והוא מופעל במקום שאין די בקודמו. אם ניכר כי הדובר איננו "לייט" אופייני, כלומר בא מתוך טענה ועמדה "רצינית" ולא מתוך חולשה, אין ברירה אלא להפעיל את המנגנון הזה. כל עמדה הדורשת שינוי, המורה על דבר שהוא מעבר להלכה (בגבולותיה המורחבים שנזכרו לעיל) – תוכתר בתואר זה, ובכך נושאה מוצא אל מחוץ לקהילה, וממילא דבריו אינם בעלי משמעות לחבריה. אין זה משנה שאיש מחברי הקהילה הקונסרבטיבית או הרפורמית לא יאמץ את הדובר ולא יהיה מוכן לראות בו חלק מן הקבוצה. אין זה חשוב שהדובר עצמו איננו מגדיר כך את זהותו, ומעיד על סירובו בחייו, התואמים את חיי קהילתו ולא את החיי הקהילות הללו. כל העובדות הללו אינן חשובות כיוון שמדובר במנגנון של השתקה ולא בהגדרת זהות. דיינו בכך שהדובר ייאלם דום, או שדבריו יוקפו בחומת טאבו (שאף אותו יש לבחון בהזדמנות) שמכילים המושגים "קונסרבטיבי" ו"רפורמי" – והמנגנון את שלו עשה.
קו המנגנונים השלישי: נכון, אבל...
לו יצויר שקול הצליח לשרוד גם את המנגנון החיובי וגם את המנגנון השלילי, מצפה לו קו הגנה שלישי עם מנגנונים בעל אופי אחר, המורים כי גם אם יש ממש בקול המאתגר – אסור לו להישמע ולהתקיים כקול בין הקולות בשדה הציונות הדתית. נציג שניים מהמנגנונים השייכים לקטגוריה הזאת.
המדרון החלקלק. מנגנון זה מוכר גם משדות השתקה אחרים, אך בשדה הציוני הדתי יש לו תפקוד ייחודי. נניח שאדם משמיע את הטענה כי הלכה מסוימת אינה צריכה להתקיים. אם שרד הקול את כל המנגנונים הקודמים, דהיינו – בן השיח מכיר כי יש ממש בטענה, היא מגובה הלכתית, אי אפשר לטעון נגדה שהיא באה ממחוזות ה"לייט" או הקונסרבטיביות והרפורמה – כאן מופעל המנגנון הזה: "אם אתה תשנה את ההלכה הזאת, יבוא מישהו אחר וישנה הלכה אחרת, ואין לדבר סוף". כלומר, אם יישמע הקול הזה, הוא עלול למוטט את הבניין כולו. מאחר שההנחה היא כי כל הדוברים אינם רוצים שההלכה תקרוס, ממילא אסור לקול הזה להישמע.
כפי שציינתי, מנגנון זה מופעל גם בזירות אחרות הנוגעות לחברה הכללית, כגון שאלת המתת החסד: יש מצב ששני הדוברים מודים כי הוא כשלעצמו מצדיק המתת חסד, אך למרות זאת אחד הדוברים ישלול זאת מפאת המדרון החלקלק: אם ניתן להמית במצב זה, יבוא מישהו וירצה להמית במצב אחר, ונגיע להמתות במצבים שאינם מצדיקים זאת. אלא שהמבדיל יבדיל בין שני השימושים במנגנון: בשאלות האתיות המנגנון בא להגן על דילמה מסוימת – כגון המתת החסד; בנידון דידן, השימוש במנגנון הוא גורף ומיושם בכל תחום הלכתי. כל עמדה הרוצה להביא חידוש ושינוי תיפסל מאחר שהיא תגרור את התמוטטות הבניין כולו. כך מושתק הקול ונמנעת כל אפשרות לשמוע אותו.
אי אפשר לחנך לכך. זהו מנגנון הפועל אף על עמדה שהדובר מודה בצדקתה ובאפשרותה בעולמו של בן שיחו. הטענה היא כי למרות אפשרותה, אי אפשר 'להעביר אותה הלאה לדור הבא', ועל כן יש לשלול אותה מעיקרה. כל עמדה שיש בה מורכבות, כל בחירה שמצריכה התמודדות עם אי-ודאות, עם גבולות שאינם ברורים בין הראוי לאינו ראוי, כל אלה נדחות על ידי המנגנון הזה, המורה כי למרות הפיתוי לקבלן יש לדחותן מפני שגם אם האדם הבוגר יצליח להכיל הכרעה שכזאת, האיש הצעיר לא יעמוד בכך. כתוצאה מהמנגנון הזה לא זו בלבד שעמדה שכזאת מודרת משדה החינוך לצעירים, אלא – למרבית הפלא – היא נשללת גם מעולמם של המבוגרים.
בין טענות למנגנונים
המתבונן בשבעת המנגנונים שהצגנו (או חשפנו) כאן, יכול לטעון טענה חזקה: אין המדובר במנגנוני השתקה אלא בטיעונים. מה יש? אסור כבר לטעון טענות? אתה מציג טענה, ובן השיח שלך טוען כנגדך את טיעון "המדרון החלקלק", או את טיעון שיוכה לעולם הרפורמי. מה אתה רוצה? להשתיק את הוויכוח, להנכיח רק את עמדתך שלך?
שני דברים יש לומר על כך: ראשית, מנגנון נבדל מטיעון בכך שהוא מוביל להשתקת הדובר השני, בעוד שטיעון מלבה את השיח. אם ידאג הטוען לכך שבר הפלוגתא שלו ימשיך להשמיע את קולו– הרי זה טיעון. אך ברגע שמטרת הטיעון היא להדיר את הדובר ולהשתיק את קולו, למנוע מבני הקהילה לשקול את שני הטיעונים ולהכריע ביניהם, הרי הטיעון הופך למנגנון של השתקה. שנית – וכאן הפנייה היא למושתק – יש לבחון את מטרתו של הקול המושתק. אם מגמתו היא לצבור כוח, להפוך לקול המרכזי ולהשתיק את המשתיק כנגדו, הרי שטענתו להשתקה בטלה. טענת ההשתקה מניחה בבסיסה חתירה לאוטופיה שבה שני בני השיח משמיעים את קולם, והשומעים מכריעים ביניהם על פי הכרתם. אינני יכול לטעון שמשתיקים אותי אם אינני רוצה רק להשמיע את קולי, אלא גם להגבירו באמצעים אלימים על פני הקול שעתה הוא החזק.
כיצד מתמודדים עם מנגנוני השתקה?
מה אפשר לעשות לנוכח תרבות ההשתקה שהשתלטה על הציונות הדתית? אתחיל בשאלה אחרת: מה אי אפשר לעשות? אי אפשר לבוא בטענות למשתיקים. אין זה נכון, לא פוליטית ולא עניינית. תרבות השתקה שבה האלימות איננה אלימות פיזית, צומחת מכך שמנגנוני ההשתקה מופנמים על ידי חברי הקבוצה המושתקים והמשתיקים כאחד. בלא שיתוף פעולה שכזה, המכונה לא עובדת.
לפיכך, הצורך הראשוני הוא לזהות את המנגנונים, והצורך השני הוא לסרב לשתף איתם פעולה. הסירוב לשיתוף פעולה הוא פשוט: השמעת הקול. המושתקים חייבים לתת ביטוי לתחושותיהם, לעמדתם ולדעתם. מי שחושב – ככותב שורות אלה – שיש בקבוצת דעותיו ועמדותיו עמדות שאין להן "לגיטימציה" ובכל זאת הן עמדותיו, עליו לקום ולאומרן. מי שחושב שיש ערכים בעולמו שאינם ערכים הלכתיים ובכל זאת הוא מחויב להם מכוח בחירתו והכרעתו – עליו לקום ולהציגם. מי שאיננו מוכן לעשות לו רב והוא רואה עצמו כאיש הלכה ריבוני, עליו לקום ולשרטט את עולמו ולעמוד על דעתו. מי שאומר 'לא' לערכים הלכתיים מסוימים ורואה עצמו כדתי מלא, עליו להציג עצמו ככזה. מי שחורט על דגלו מגמות של שינוי בהלכה ואיננו מוכן לאמץ זהות רפורמית או קונסרבטיבית, עליו לעמוד על זהותו ולפורשה בפני בני ביתו, חברי קהילתו ותלמידיו (אם יש כאלה). מי שרוצה לאחוז בעמדות מורכבות למרות סכנת "המדרון החלקלק", עליו להחזיק בהן בפה מלא ולהוכיח בחייו את היכולת שלא להידרדר במדרון. מי שמאמין בדרך המכילה את כל אלה, חייב לנסות ולשתף בה את בני הדור הבא מבלי לחשוש כי מפאת גילם הצעיר הם לא יוכלו לאחוז בה. כאיש חינוך יותר מחצי יובל שנים אני יכול להעיד כי עיקרון היסוד בחינוך הוא "ניכרים דברי אמת" – לא אמת במובן של התאמה אחת ויחידה למוחלט, אלא אמת בהוראה של התאמה לעצמי, במובן של כנות ויושרה.
שיבתו של בית המדרש לציונות הדתית
מגמת פניהם של השותפים לי בתחושת ההשתקה ובמאבק נגדה חייבת להיות בהירה וחדה כתער: לא הגברת קול אחד על פני הקול האחר, אלא השבת המסורת היהודית עתיקת היומין של בית המדרש, של "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", של הפסיקה כבית הלל מפני שמקדימין את דברי בית שמאי לדבריהם; מסורת שבה אין גבול לעמידה על הדעת, גם מול ריבונו של עולם, כאברהם וכמשה; מסורת שבה ירמיהו לא חושש לערער על דברי התורה כי "פוקד עוון אבות על בנים" בהורותו כי לא ייאמר עוד: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"; מסורת שבה המושג "חידוש" איננו מוקצה מחמת מיאוס, אלא הוא לב לבה של יצירת החכמים המחויבים לאשר קדם להם אך אינם נרתעים מלחדש בדרכים מדרכים שונות. גם בתחייה זו יש חידוש, ועיקרו שלילת מנגנון השתקה נוסף – המנגנון השמיני: "רק לגדולים מותר". חשיפת אופיים של מקורות היהדות כמכילים עימות וויכוח על כל דבר, אסור שתושתק על ידי הפיכת המקורות הללו לבלתי רלוונטיים לכל אחד מאיתנו בטענה כי המקורות משקפים מציאות של חכמים ופוסקים "גדולים" שאינה תואמת את מצבנו היום.
בעולם האוטופי של בית המדרש לא שורר פלורליזם. אין בו ויתור על הזהות העצמית; ויתור שמתוכו צומחת תרבות סופרמרקט של זהויות, שהקונים אדישים אליהן ונוטלים מעט מכל אחת. בבית המדרש כל דובר מכיר כי הוא זקוק לעמדה האחרת המשלימה את שלו. אין הוא רוצה שתיעלם הדעה האחרת. הוא זקוק לה, ולעתים אף מפנים חלק מערכיה והישגיה. מי ייתן ונזכה לראות בית מדרש ציוני דתי שכזה, נשמיע כל אחד את קולו בביטחון בעצמיותנו ובאמון בעצמיות האחר לנו. "ה' שפתנו יפתח", ואולי עלינו המלאכה מוטלת – לפתוח את שפתותינו ולדבר את זהותנו.
על ההשתקה בחברה הציונית דתית
הציונות הדתית הפכה מחברה פתוחה לחברה שמופעלים בה מנגנוני השתקה כלפי כל מי שחורג מן העמדות ה"מוסכמות". היום קיים בה ציבור שלם של אנשים מושתקים שדעותיהם אינן נשמעות בפומבי. דיון בהיפרדותה של הציונות הדתית לשני מחנות מחייב קודם כול את נטרולם של מנגנוני ההשתקה
בעשורים האחרונים מהווה הקהילה הציונית דתית את פלח החברה הדינמי ביותר בחברה הישראלית. שינויים ותמורות מרחיקי לכת התחוללו בה, הן במבנה הקבוצתי, הן בדמות האדם היחיד. הפריצה אל מרחבי התורה הקימה עשרות ישיבות ומכינות בגוונים מגוונים שונים; חידושים בתחום לימוד התורה הנשי פרצו אופקים שלא היו קיימים בעם היהודי לדורותיו; מפעל ההתיישבות העמיד סוגי קהילות חדשים, הממשיכים את החידוש של הקהילות הקיבוציות הראשונות. הפריצה הופיעה גם בתחום האמנויות, בתי ספר לקולנוע, קבוצות של משוררים דתיים וסופרים דתיים מקבוצת הציונות הדתית. הדינמיקה והשינוי באים לידי ביטוי גם בממד החזותי: מי שישווה תמונות של ציונים דתיים – גברים ונשים – בשנות השישים לאלה של בני בניהם היום, יבחין בהבדלים שאין כדוגמתם בקבוצות אחרות בחברה הישראלית.
בצדה של המגמה הדינמית היצירתית והיוצרת, התפתחה מגמה הפוכה – נוקשה ומסרסת. את המגמה הזאת אפשר להגדיר כמגמת השתקה אלימה. מחברה הפתוחה לגוונים ובני גוונים של דעות ועמדות, הפכה הציונות הדתית לחברה שיש בה ניסיון לקבוע את זהותה כבעלת קבוצת עמדות מסוימת. כל מי שמביע עמדה שונה, אחת דינו להיות מושתק בדרכים מדרכים שונות, אלימות יותר או אלימות פחות. כל מי שחי בקהילה הציונית דתית מכיר את תופעת ההשתקה: תלמידים בישיבות מצניעים את דעותיהם, שכן אם יביעו אותן, יושעו; מורים בעלי דעות "אחרות" מצניעים אותן או מפוטרים; רבנים מביעים עמדה בחדרי חדרים אך עומדים על כך שדבריהם לא יצוטטו, שכן אם יצוטטו ייפגעו מעמדם ופרנסתם; מאמרים אינם מפורסמים בכתב עת המזוהה עם מוסד מסוים, ואם יפרסמם הכותב בבמה אחרת – יבולע לו.
שתי המגמות הללו – המגמה הדינמית לצד המגמה הבולמת – לעתים סותרות זו את זו. הרחבת שדה לימוד התורה מחזקת מצד אחד את המגמה ה"תורנית" הבולמת כל חידוש, אך באותה שעה היא המובילה להעצמת לימוד התורה של הנשים, המוביל לאזורים של חידוש. יש גם סתירות עדינות יותר, הדורשות מבט מדויק כדי לאבחן אותן: המגמה הדינמית גרמה בין השאר לכך שבני הציונות הדתית מסתערים על יחידות ותפקידים בצה"ל שפעם כמעט היו מחוץ לתחום עבורם, ואילו המגמה הבולמת מובילה לפרובלמטיקה של החייל הציוני הדתי החדש, הרואה בהלכה וברבותיו סמכות הגוברת על הסמכות של מפקדיו בצבא. המגמה הדינמית הובילה לפריצת בני הציונות הדתית לתחומי אמנות שפעם הם נפקדו מהם – דוגמת הקולנוע, אך מגמת הבלימה מכניסה אותם לקונפליקטים קשים הנעים בין הצגת תמונות שאינן עולות בקנה אחד עם ההלכה, ובין הצפת שברים וספקות ותיעוד של תופעות במציאות שאינן עולות בקנה אחד עם ההלכה (כגון שדות הרווקות המאוחרת). דומה שדווקא החיבור והתלות ההדדית בין שתי המגמות מביאים להעצמת מגמת הבלימה והפיכתה לקיצונית יותר ויותר ולאלימה יותר ויותר.
בימים אלה נשאלת רבות השאלה: האם עוד קהילה אחת אנחנו? ממחוזות המשתיקים והמושתקים כאחד עולים קולות להיפרד. מה לנו להתכתש אלה עם אלה? נפריד את המוסדות, את בתי הספר, את בתי הכנסת, את כתבי העת, את המוסדות להשכלה גבוהה, את תנועות הנוער ועוד ועוד, ותבוא המנוחה לנפשנו. על פי הכרתי שאלה זו טרם הגיע זמנה. היא איננה יכולה להישאל באמת, כל עוד מנגנוני ההשתקה פועלים. רק לאחר שישובו הקולות להישמע, אפשר יהיה לבחון אם הם יכולים לדור בכפיפה אחת. כל עוד הקולות מושתקים, תהליכים של העצמת ההשתקה ויישום רדיקלי של הקול האחד מתגלגלים ככדורי שלג. רק בתרבות של בית מדרש שבו נשמעים הקולות כולם, אפשר לפתח איזונים בריאים בין הקולות, וכן לבחון אם יש צורך בהיפרדות או לא.
שדות ההשתקה
בשלושה שדות עיקריים פועלת ההשתקה: את האחד אפשר לשרטט בין קוטבי הימין והשמאל, את השני – בין מסורת לחידוש, ואת השלישי – בין גברים לנשים. בשדה הראשון נוצר דימוי שלפיו הגדרת הציונות הדתית (ואולי אפילו הגדרת הדתיות) כוללת בתוכה את העמדה הימנית. לפי התמונה הזאת, איש דתי ירא שמיים האוחז בעמדה שמאלית הוא טיפוס בלתי אפשרי, בדיוק כמו איש דתי ירא שמיים העובד עבודה זרה. כל הצגה של עמדה הנוטה, ולו נטייה קלה, אל השמאל, מפעילה את מנגנוני ההשתקה. בשדה השני נוצר דימוי שלפיו הגדרת הציונות הדתית – והדגש הוא על המרכיב הדתי שבה – מחייבת את מרכיב המסורת בפן השמרני שלה, ושוללת את מושג החידוש על כל מופעיו. כל הופעה ותפקוד של מושג החידוש, במיוחד כשהוא מכוון אל המסורת ההלכתית – מפעילים את מנגנוני ההשתקה. בשדה השלישי נוצר דימוי שלפיו הגדרת הציונות הדתית – ושוב, הדגש הוא על המרכיב הדתי שבה – מחייבת קו מתפתח של הפרדה בין גברים לנשים, של כל הנובע ממושג ה"צניעות", של קיבוע מעמד הנשים כפי שהוא מצטייר במקורות היהדות.
כיצד פועלים מנגנוני ההשתקה? יש והם פועלים בדרך פוליטית פשוטה: קבוצת הרוב כופה את עמדתה על המיעוט. מאחר שבפלחים רבים של מוסדות הציונות הדתית יש רוב לבעלי המגמה הבולמת – או הרדיקלים, או השמרנים או החרד"לים, ואל נא תתפסוני על דיוק השם – הרי שהם מפעילים את כוחם הפוליטי. במקום לתת ביטוי לעמדת הרוב ולעמדת המיעוט, עמדת המיעוט נשללת. אנשים בעלי עמדות שונות לא יתקבלו למשרות של הוראה, קולותיהם של בעלי העמדות האלה לא יורשו לבוא לידי ביטוי בבתי הכנסת, בעלונים ובשאר במות ומדיומים. המנגנון חדר כל כך לעומק התודעה, עד כי הוא נראה ברור מאליו: אם בית הספר שלנו הוא "תורני", כיצד נרשה למי שהוא "אורתודוקס מודרני" ללמד בו? או למורה נשואה שאיננה מכסה את ראשה? או למורה הלובשת מכנסיים? מנגנון השתקה טיבו שגם המושתק מסכים עמו. גם המורה האורתודוקס המודרני, המורה גלויית השיער או לובשת המכנסיים, "מבינים" כי מקומם לא יכירם בישיבה התיכונית או באולפנה.
לעתים המנגנונים אינם מנגנונים פוליטיים, אלא משחקי שפה. יש אזורים בשפה שבהם נקבע גבול שאותו אסור לעבור, ושוב – עם האיסור הלא-כתוב משלימים המשתיקים והמושתקים כאחד. בואו ונחשוף כמה ממשחקי השפה האלה, המתפקדים כמנגנוני השתקה.
המנגנונים הפוזיטיביים
לגיטימציה. מילת פלא היכולה לחסום כל אפיק חשיבה עצמאי, וכל התנהגות הפסולה בעיני המשתיקים. "דבריך נכוחים (כפרפראזה על דברי הכוזרי לפילוסוף), אבל מה מקור הלגיטימציה שלך?!". בהישמע המשפט הזה מוכרע הוויכוח, והעמדה מושתקת כחסרת פשר וטעם. העמדה האמיתית של אותו דובר, הסובר שלא לכל עמדה צריך מקור לגיטימציה, שיש עמדות שכוחן נובע מהעובדה שכך אני חושב, או שכך חשבו ונהגו בביתי ובמשפחתי – עמדה זו הוצאה מחוץ למשחק השפה. על כן גם המשתיק מרגיש שאין לו עניין בעמדה זו, והיא כלא הייתה מפני שהיא מפרה את חוקי המשחק. גם המושתק משפיל עיניו ומוותר על טיעונו, שכן ברור לו שלתחושת החיים שלו אין מקום במשחק הזה.
הלכה. מושג ההלכה הוא אח למושג הלגיטימציה, אך כדרכם של מנגנוני השתקה, הוא מכסה פתחים שנותרו פתוחים על ידי המנגנון השכן. המושג מתפקד על אדניה של הנחה שלכאורה שני הדוברים – המשתיק והמושתק – שותפים לה: האדם הדתי, ובכלל זה הדתי הציוני, פועלים על פי אמות המידה שאותן קובעת ההלכה. ההשלכות של המנגנון הזה מרחיקות לכת. נבחן שתיים מהן:
ראשית, ישנם פלחי חיים שעבור הציוני הדתי הם ביטויים לערכים חיוביים שאינם כלולים בקבוצת הערכים של ההלכה; למשל – קריאת ספר, הליכה לטיול, הליכה לקולנוע. קצה גבול היכולת של השפה ההלכתית הוא להגדיר אותם כהיתר ולא כאיסור. מעתה, אם תהיה התנגשות בין מימושו של ערך כזה ובין מימוש של ערך הלכתי – כגון תלמוד תורה – ברור שהערך ההלכתי יגבר. מי שיבחר לממש את הערך הלא-הלכתי הזה, ימצא עצמו בעמדת מגננה. הוא יישפט כמי שאינו שלם, וכך גם ישפוט את עצמו.
המצב חמור יותר ביחס להשלכה השנייה: מעמדם של פלחי חיים שאינם עולים בקנה אחד עם ההלכה המסורתית. הציוני הדתי שהכריע כי הוא משתתף בתרבות הכללית – ובכלל זה למשל, הוא שומע זמרת נשים בתאטרון, בהופעות ובקולנוע – מוצא עצמו מושתק מול הטענה כי ההלכה איננה מתירה התנהלות שכזאת. המשתיקים חוגגים בפסילת ההתנהלות הזאת, ומותירים את המושתק באחד משני מצבים – או מוותר על ערך חשוב בעולמו, או אוחז בו ומשפיל עיניו בהודאה לנוכח השיפוט השלילי של המשתיקים. המשתיקים מובילים את הקהילה הציונית דתית לפרוש משותפות באירועים שמתקיימת בהם שירת נשים, והמושתקים שוב נושכים שפתותיהם באין להם שפה להביע את תחושת החיים שלהם, כי המדובר בעיוות כל עולם הערכים שלהם.
עוד מנגנון השתקה הוא הרב. מוסד הרבנות הוא מוסד עתיק יומין בעולם היהודי, מימות מהפכת החכמים אל מול עולם הנביאים והכוהנים שקדם להם. שני מאפיינים יש לעולם הרבנות החדש של הציונות הדתית, זה שצמח מאז מלחמת ששת הימים (מלחמה זו מהווה קו פרשת מים בהתפתחות הציונות הדתית על שלל מרכיביה):
האחד הוא היקף פעילותו של הרב: חציית גבולות ההלכה המסורתיים, והרחבת סמכותו של הרב לתחומים אישיים ולאומיים – אלה חידושיה של תופעת הרבנות בציונות הדתית. כנגד עמדה מסורתית שבה לסמכות הרב יש גבולות שמעבר להם תקפה דעתו של המומחה – כרפואה, ביטחון ופוליטיקה – צמחה עמדה המרחיבה את סמכותו של הרב ומחילה אותם על כל התחומים הללו. כך מוצא עצמו אדם שבמקרה הטוב הוכשר לפסוק בשטחים הכלולים בשולחן הערוך, מכריע בשאלות שמעבר לגבולות אלה. מנגנון ההשתקה הקשור בכך הוא יעיל מאוד: 'וכי יעלה על הדעת שלתורה אין מה לומר על כל דבר ודבר?'. כך הופך האדם הריבוני הבוחר ומפלס את דרכו בחיים בעזרת תודעתו ובעזרת אנשי עזר מקצועיים, לאדם מציית. כללים שאבותינו לא שיערום מתחדשים ומעצימים את מנגנון השתקת הדעת: ראשית – חובה על כל אדם שיהיה לו רב; שנית – חובה שיהיה זה איש אחד, שאת דעתו מקבלים בכל תחום ותחום. כך נסגרים הפתחים בפני אנשים שעקרונית לא עושים להם רב, או שהם שואלים רב אך מצליבים באופן ביקורתי את עמדותיו עם עמדות של רבנים אחרים.
המאפיין השני הקשור לעולם הרבנות הוא עמוק ומורכב יותר. אחד השמות שבהם כונתה המהפכה הדתית של ראשוני הציונות הדתית היה "המרד הקדוש". המושג האבסורדי הזה לא כוון רק למהפכה ביחס לחיים הבורגניים והמעבר לחיים שיתופיים של עבודת אדמה. קבוצות שתיעדו את חייהן – כמו קבוצתו של שלום קרניאל, מאנשי כפר עציון בזמן מלחמת השחרור – העידו כי הן ראו עצמן כקהילה חסידית, אך בלי רבי. עקרונית בלי רבי. תחושת החיים שלהם הורתה כי החיים הציוניים הדתיים אינם יכולים להכיל מנהיגות דתית שתגמד את ערך חברי הקהילה ותכריע עבורם הכרעות – מקטנות ועד גדולות. גם בקהילות שהוקמו מאוחר יותר לא היה רב; לא מחוסר ברירה או מרפיפות דתית, אלא מתוך תחושה שהחיים ציוניים דתיים מכילים בהכרח שטחים שמעבר לשטח הפעולה של הרב. יתרה מזו, גם בשדות ההלכתיים תחושת החיים הורתה לבנות דגם חדש שבו יהיה מי שימסור לקהילה את המידע ההלכתי הנדרש, אך כל אחד מבניה יכריע את הכרעתו שלו לאור המידע הזה. עליית מעמד הרבנים והרחבתו שינו את כללי המשחק הללו מן היסוד ואת הזהויות הנובעות מהם בדרך אגב. מנגנון ההשתקה בא לידי ביטוי בכך שלא נמצאת כיום שפה אלטרנטיבית היכולה לעמוד מול מנגנון ההשתקה של הרב.
המנגנונים הנגטיביים
שלושת המנגנונים שהצבנו – "לגיטימציה", "הלכה" ו"רב", הם מנגנונים פוזיטיביים. לעומתם יש מנגנונים נגטיביים. תפקידם "לטפל" במי שעבר את המנגנונים הפוזיטיביים. כלומר: אם יפעלו המנגנונים החיוביים כדבעי, לא יושמעו קולות חריגים שאינם עולים בקנה אחד עם הקולות הערבים לאוזנם של המשתיקים. אך אם קול סורר ומורה יושמע למרות מנגנוני ההשתקה החיוביים, כאן יופעל קו ההגנה השני – המנגנונים השליליים. הללו יטפלו באותו קול, יבטלו אותו וימנעו ממנו להישמע בשדה הקהילה כקול בין הקולות הנאבק על זהותו. נציג שניים מהמנגנונים השליליים הללו:
דתי לייט. תואר זה מציג את הקול האחר כקול מדרגה שנייה. ברור לכל השחקנים כי אם קול של דתי לייט עומד אל מול קול רבני, תורני, אמוני או שאר תארים הניתנים למה שנתפס כדתיות מלאה – אחת דינו להימוג ולהתבטל כעפר הארץ. אין צורך להתעמת אתו, אין צורך לבדוק. אין אפשרות לאמץ אותו, שהרי הוא שייך למשחק אחר – משחק הדתיות הרופפת.
קונסרבטיבים ורפורמים. זהו מנגנון אלים יותר, והוא מופעל במקום שאין די בקודמו. אם ניכר כי הדובר איננו "לייט" אופייני, כלומר בא מתוך טענה ועמדה "רצינית" ולא מתוך חולשה, אין ברירה אלא להפעיל את המנגנון הזה. כל עמדה הדורשת שינוי, המורה על דבר שהוא מעבר להלכה (בגבולותיה המורחבים שנזכרו לעיל) – תוכתר בתואר זה, ובכך נושאה מוצא אל מחוץ לקהילה, וממילא דבריו אינם בעלי משמעות לחבריה. אין זה משנה שאיש מחברי הקהילה הקונסרבטיבית או הרפורמית לא יאמץ את הדובר ולא יהיה מוכן לראות בו חלק מן הקבוצה. אין זה חשוב שהדובר עצמו איננו מגדיר כך את זהותו, ומעיד על סירובו בחייו, התואמים את חיי קהילתו ולא את החיי הקהילות הללו. כל העובדות הללו אינן חשובות כיוון שמדובר במנגנון של השתקה ולא בהגדרת זהות. דיינו בכך שהדובר ייאלם דום, או שדבריו יוקפו בחומת טאבו (שאף אותו יש לבחון בהזדמנות) שמכילים המושגים "קונסרבטיבי" ו"רפורמי" – והמנגנון את שלו עשה.
קו המנגנונים השלישי: נכון, אבל...
לו יצויר שקול הצליח לשרוד גם את המנגנון החיובי וגם את המנגנון השלילי, מצפה לו קו הגנה שלישי עם מנגנונים בעל אופי אחר, המורים כי גם אם יש ממש בקול המאתגר – אסור לו להישמע ולהתקיים כקול בין הקולות בשדה הציונות הדתית. נציג שניים מהמנגנונים השייכים לקטגוריה הזאת.
המדרון החלקלק. מנגנון זה מוכר גם משדות השתקה אחרים, אך בשדה הציוני הדתי יש לו תפקוד ייחודי. נניח שאדם משמיע את הטענה כי הלכה מסוימת אינה צריכה להתקיים. אם שרד הקול את כל המנגנונים הקודמים, דהיינו – בן השיח מכיר כי יש ממש בטענה, היא מגובה הלכתית, אי אפשר לטעון נגדה שהיא באה ממחוזות ה"לייט" או הקונסרבטיביות והרפורמה – כאן מופעל המנגנון הזה: "אם אתה תשנה את ההלכה הזאת, יבוא מישהו אחר וישנה הלכה אחרת, ואין לדבר סוף". כלומר, אם יישמע הקול הזה, הוא עלול למוטט את הבניין כולו. מאחר שההנחה היא כי כל הדוברים אינם רוצים שההלכה תקרוס, ממילא אסור לקול הזה להישמע.
כפי שציינתי, מנגנון זה מופעל גם בזירות אחרות הנוגעות לחברה הכללית, כגון שאלת המתת החסד: יש מצב ששני הדוברים מודים כי הוא כשלעצמו מצדיק המתת חסד, אך למרות זאת אחד הדוברים ישלול זאת מפאת המדרון החלקלק: אם ניתן להמית במצב זה, יבוא מישהו וירצה להמית במצב אחר, ונגיע להמתות במצבים שאינם מצדיקים זאת. אלא שהמבדיל יבדיל בין שני השימושים במנגנון: בשאלות האתיות המנגנון בא להגן על דילמה מסוימת – כגון המתת החסד; בנידון דידן, השימוש במנגנון הוא גורף ומיושם בכל תחום הלכתי. כל עמדה הרוצה להביא חידוש ושינוי תיפסל מאחר שהיא תגרור את התמוטטות הבניין כולו. כך מושתק הקול ונמנעת כל אפשרות לשמוע אותו.
אי אפשר לחנך לכך. זהו מנגנון הפועל אף על עמדה שהדובר מודה בצדקתה ובאפשרותה בעולמו של בן שיחו. הטענה היא כי למרות אפשרותה, אי אפשר 'להעביר אותה הלאה לדור הבא', ועל כן יש לשלול אותה מעיקרה. כל עמדה שיש בה מורכבות, כל בחירה שמצריכה התמודדות עם אי-ודאות, עם גבולות שאינם ברורים בין הראוי לאינו ראוי, כל אלה נדחות על ידי המנגנון הזה, המורה כי למרות הפיתוי לקבלן יש לדחותן מפני שגם אם האדם הבוגר יצליח להכיל הכרעה שכזאת, האיש הצעיר לא יעמוד בכך. כתוצאה מהמנגנון הזה לא זו בלבד שעמדה שכזאת מודרת משדה החינוך לצעירים, אלא – למרבית הפלא – היא נשללת גם מעולמם של המבוגרים.
בין טענות למנגנונים
המתבונן בשבעת המנגנונים שהצגנו (או חשפנו) כאן, יכול לטעון טענה חזקה: אין המדובר במנגנוני השתקה אלא בטיעונים. מה יש? אסור כבר לטעון טענות? אתה מציג טענה, ובן השיח שלך טוען כנגדך את טיעון "המדרון החלקלק", או את טיעון שיוכה לעולם הרפורמי. מה אתה רוצה? להשתיק את הוויכוח, להנכיח רק את עמדתך שלך?
שני דברים יש לומר על כך: ראשית, מנגנון נבדל מטיעון בכך שהוא מוביל להשתקת הדובר השני, בעוד שטיעון מלבה את השיח. אם ידאג הטוען לכך שבר הפלוגתא שלו ימשיך להשמיע את קולו– הרי זה טיעון. אך ברגע שמטרת הטיעון היא להדיר את הדובר ולהשתיק את קולו, למנוע מבני הקהילה לשקול את שני הטיעונים ולהכריע ביניהם, הרי הטיעון הופך למנגנון של השתקה. שנית – וכאן הפנייה היא למושתק – יש לבחון את מטרתו של הקול המושתק. אם מגמתו היא לצבור כוח, להפוך לקול המרכזי ולהשתיק את המשתיק כנגדו, הרי שטענתו להשתקה בטלה. טענת ההשתקה מניחה בבסיסה חתירה לאוטופיה שבה שני בני השיח משמיעים את קולם, והשומעים מכריעים ביניהם על פי הכרתם. אינני יכול לטעון שמשתיקים אותי אם אינני רוצה רק להשמיע את קולי, אלא גם להגבירו באמצעים אלימים על פני הקול שעתה הוא החזק.
כיצד מתמודדים עם מנגנוני השתקה?
מה אפשר לעשות לנוכח תרבות ההשתקה שהשתלטה על הציונות הדתית? אתחיל בשאלה אחרת: מה אי אפשר לעשות? אי אפשר לבוא בטענות למשתיקים. אין זה נכון, לא פוליטית ולא עניינית. תרבות השתקה שבה האלימות איננה אלימות פיזית, צומחת מכך שמנגנוני ההשתקה מופנמים על ידי חברי הקבוצה המושתקים והמשתיקים כאחד. בלא שיתוף פעולה שכזה, המכונה לא עובדת.
לפיכך, הצורך הראשוני הוא לזהות את המנגנונים, והצורך השני הוא לסרב לשתף איתם פעולה. הסירוב לשיתוף פעולה הוא פשוט: השמעת הקול. המושתקים חייבים לתת ביטוי לתחושותיהם, לעמדתם ולדעתם. מי שחושב – ככותב שורות אלה – שיש בקבוצת דעותיו ועמדותיו עמדות שאין להן "לגיטימציה" ובכל זאת הן עמדותיו, עליו לקום ולאומרן. מי שחושב שיש ערכים בעולמו שאינם ערכים הלכתיים ובכל זאת הוא מחויב להם מכוח בחירתו והכרעתו – עליו לקום ולהציגם. מי שאיננו מוכן לעשות לו רב והוא רואה עצמו כאיש הלכה ריבוני, עליו לקום ולשרטט את עולמו ולעמוד על דעתו. מי שאומר 'לא' לערכים הלכתיים מסוימים ורואה עצמו כדתי מלא, עליו להציג עצמו ככזה. מי שחורט על דגלו מגמות של שינוי בהלכה ואיננו מוכן לאמץ זהות רפורמית או קונסרבטיבית, עליו לעמוד על זהותו ולפורשה בפני בני ביתו, חברי קהילתו ותלמידיו (אם יש כאלה). מי שרוצה לאחוז בעמדות מורכבות למרות סכנת "המדרון החלקלק", עליו להחזיק בהן בפה מלא ולהוכיח בחייו את היכולת שלא להידרדר במדרון. מי שמאמין בדרך המכילה את כל אלה, חייב לנסות ולשתף בה את בני הדור הבא מבלי לחשוש כי מפאת גילם הצעיר הם לא יוכלו לאחוז בה. כאיש חינוך יותר מחצי יובל שנים אני יכול להעיד כי עיקרון היסוד בחינוך הוא "ניכרים דברי אמת" – לא אמת במובן של התאמה אחת ויחידה למוחלט, אלא אמת בהוראה של התאמה לעצמי, במובן של כנות ויושרה.
שיבתו של בית המדרש לציונות הדתית
מגמת פניהם של השותפים לי בתחושת ההשתקה ובמאבק נגדה חייבת להיות בהירה וחדה כתער: לא הגברת קול אחד על פני הקול האחר, אלא השבת המסורת היהודית עתיקת היומין של בית המדרש, של "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", של הפסיקה כבית הלל מפני שמקדימין את דברי בית שמאי לדבריהם; מסורת שבה אין גבול לעמידה על הדעת, גם מול ריבונו של עולם, כאברהם וכמשה; מסורת שבה ירמיהו לא חושש לערער על דברי התורה כי "פוקד עוון אבות על בנים" בהורותו כי לא ייאמר עוד: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"; מסורת שבה המושג "חידוש" איננו מוקצה מחמת מיאוס, אלא הוא לב לבה של יצירת החכמים המחויבים לאשר קדם להם אך אינם נרתעים מלחדש בדרכים מדרכים שונות. גם בתחייה זו יש חידוש, ועיקרו שלילת מנגנון השתקה נוסף – המנגנון השמיני: "רק לגדולים מותר". חשיפת אופיים של מקורות היהדות כמכילים עימות וויכוח על כל דבר, אסור שתושתק על ידי הפיכת המקורות הללו לבלתי רלוונטיים לכל אחד מאיתנו בטענה כי המקורות משקפים מציאות של חכמים ופוסקים "גדולים" שאינה תואמת את מצבנו היום.
בעולם האוטופי של בית המדרש לא שורר פלורליזם. אין בו ויתור על הזהות העצמית; ויתור שמתוכו צומחת תרבות סופרמרקט של זהויות, שהקונים אדישים אליהן ונוטלים מעט מכל אחת. בבית המדרש כל דובר מכיר כי הוא זקוק לעמדה האחרת המשלימה את שלו. אין הוא רוצה שתיעלם הדעה האחרת. הוא זקוק לה, ולעתים אף מפנים חלק מערכיה והישגיה. מי ייתן ונזכה לראות בית מדרש ציוני דתי שכזה, נשמיע כל אחד את קולו בביטחון בעצמיותנו ובאמון בעצמיות האחר לנו. "ה' שפתנו יפתח", ואולי עלינו המלאכה מוטלת – לפתוח את שפתותינו ולדבר את זהותנו.
המאמר יתפרסם בגליון 'דעות' הקרוב
ישר כח !!
השבמחקגודמן
ירוחם
לדעתי התנהגות זו בעיקר מאפיינת חלק קטן מהציבור שחי בפחד מהסביבה (=חרד), הרוב סעיקר חיים את חייהם ואמנם מתבטלים בפני הזרם הרואה עצמו כעיקרי אך כל עוד הרבנים לא מגזימים. באופן טבעי מתפתחת מנהיגות אחרת - כמוך.
השבמחק