חג ההתגלות. מסה לחג השבועות

חג ההתגלות - אדם, חפש את האדם [מסה לחג השבועות]

א. מחג ללא מסכת, למטא - מסכת

חג השבועות נבדל מחג הסוכות ומחג הפסח, כמו גם מראש השנה ויום הכיפורים, בכך שאין לו תוכן מסויים משל עצמו. במסורת חז"ל הפך החג לחג מתן התורה, ועדיין לא זכה למסכת במשנה המיוחדת לו כפי שזכו אחיו החגים. מספרים כי הגאון מוילנא נהג ללמוד בו את ספר הזוהר, מאחר שאין לו מסכת משל עצמו. אולי המסורת הקובעת כי בחג זה אירע אירוע ההתגלות, מורה כי אין לעסוק בו במסכת מסויימת, אלא לחשוב בו מחשבות על התנאים המכוננים את המסכתות כולן – מחשבות מטא – תורה, מחשבות על פשר ההתגלות. למחשבות אלה מוקדשת המסה הזאת.

ב. שאלת היסוד: במה שינתה ההתגלות את הישות?

השאלות הגדולות הן לעולם שאלות התם הילדותיות. שאלות המעיזות לתהות על הנחות היסוד שבתוכן מתנהלת השיחה, ולא להסכים ליטול בה חלק כדבר המובן מאליו.
ההתגלות היא האירוע המכונן של התורה. אפשר לעסוק בתורה ולהגות בה יומם ולילה, ולא להעיז ולתהות על קנקנה של ההתגלות. אפשר אפילו לקשור כתרים להתגלות עצמה, מבלי להעיז לשאול מדוע היא חשובה? מה היתה הישות חסרה לו היתה מתנהלת ללא ההתגלות? אפשר אפילו לשאול את השאלה הזאת, אך לא להעיז לצייר את הישות ללא ההתגלות. לרוב אנחנו מניחים מראש כי ההתגלות הכרחית, ואם נשאלה השאלה הרי היא רק שאלה מתודית המקדימה את התשובה הנתונה מראש – כי ההתגלות היא חלק הכרחי מהישות.

ג. תנאי מקדים לשאלה: תיאור ההתגלות

לפני שנשאל את השאלה על ההתגלות, ראוי להקדים ולתאר אותה. לאחר שנתאר אותה, אפשר יהיה לשאול על המתואר: מדוע הוא חשוב? מה היה קורה בתיאור אלטרנטיבי בו הוא היה חסר?
התבוננות בתיאור ההתגלות מגלה כי היא מורכבת מתוכן ומצורה. התוכן הוא התוכן המתגלה. בתיאור התגלות סיני נע התוכן מעשרת הדברות, עד להתפרסות על כל התורה כולה, ועד להבניה החז"לית המורה כי כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כבר נאמר למשה בסיני.
הצורה מורכבת משני רכיבים: צורת ההתגלות כשהיא לעצמה, והצטיירותה וקבלתה בתודעת מקבל ההתגלות. צורת התגלות סיני כשהיא לעצמה מתוארת בתורה: והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן... ויהי קו השופר הולך וחזק מאוד... הצטיירות ההתגלות בתודעה מסומנת על ידי תיאור תגובת מקבלי ההתגלות: וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ויאמרו אל משה: 'דבר אתה עימנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות.' ויאמר משה אל העם: 'אל תיראו...' התנועה לאחור, חרדת המוות והיראה – כך מצטיירת ההתגלות בתודעת מקבליה.

ד. אפשרות ראשונה: שאלת היסוד מתייחסת לתוכן ההתגלות

אפשרות ראשונה לתת מענה לשאלה ששאלנו, היא לטעון כי ההתגלות חוללה שינוי בתודעה מפאת תכניה. על פי עמדה זו, האדם ללא ההתגלות לא יכול היה להגיע אל תכני ההתגלות, והללו – העומדים על פי אפשרות זו כתכנים מכוננים לתודעה האנושית, הם המשנים את התודעה האנושית.
האפשרות הזאת נסדקה על ידי הפילוסופים של ימי הביניים, הם הבחינו כי לפחות חלק מהמצוות הן שכליות, כלומר – האדם ללא ההתגלות יכול להעמיד אותן. נותרו המצוות השמעיות, אלה שהתבונה לא היתה יכולה לחוקק אותן כיוון שאין להן צידוק תבוני. על פי אפשרות זו אם כן, ההתגלות שינתה את התודעה האנושית בכך שהעניקה לה קבוצה של ציוויים שאי אפשר היה להשיג אותם באופן אחר.
ואריאציה שניה של אפשרות זו היא להבחין בין התוכן של התוכן ובין המעמד של התוכן. ייתכן – על פי ואריאציה זו – שהתבונה האנושית יכולה היתה להעמיד את התכנים של ההתגלות, אך במקרה זה הם היו תכנים בין קבוצות רבות ושונות של תכנים אנושיים. רק ההתגלות מעמידה את התכנים האלה ויוצקת להם תוכן מוחלט: זאת התורה, זאת – ולא אחרת.

ה. התולדה של האפשרות הראשונה: שכחת ההתגלות

אם נלך בעקבות האפשרות הראשונה, הרי שמשמעותה של ההתגלות היתה בנקודת הזמן בו היא מתוארת – ולא מעבר לכך. האדם העכשווי דיו בכך שתכני ההתגלות ההם בידו, את הטראומה של ההתגלות הוא יכול לשכוח ולהשכיח. לא עוד חרדה ולא עוד אימה, עתה היא עת הנינוחות בפרי שכבר מצוי בסלו. כל הארוס והאנרגיה הנפשיים של האדם העכשווי יופנו ללימוד התורה הנתונה, ההתגלות נותרת כעובדה שבסיפור – תנאי קודם הכרחי ושכוח.

ו. אפשרות שניה: שאלת היסוד מתייחסת לצורת ההתגלות

אפשרות שניה לתת מענה לשאלה ששאלנו, היא לטעון כי ההתגלות חוללה שינוי בתודעה לא מפאת תכניה אלא מפאת צורתה. על פי עמדה זו – התוכן מושם בסוגריים, במוקד עומד האירוע: האחר האלוהי בוקע את בועת האדם ומתגלה אליו.

ז. התולדה של האפשרות השניה: חיפוש ההתגלות

אם נלך בעקבות האפשרות השניה, הרי שמשמעותה של ההתגלות תקפה אף לנקודת הזמן שלנו. כפי שבתודעת האדם המתואר בזמן ההתגלות התחולל שינוי תולדת האירוע, כך יקרה גם לאדם העכשווי – לו יצויר שיתגלה אליו האלוהים. מי שנוקט בעמדה זו, לא יסתפק בכך שיש לו את תכני ההתגלות הראשונה. הוא יחתור להתגלות של אלוהים אליו, יחפש את הדרכים לאפשר לה להתרחש. בדרך זו הלכו כמה וכמה מחפשי אלוהים, קורות חיפושיהם של כמה מהם מתועדים בכתביהם או בתיאורי אחרים את עולמם.

ח. ביקורת חיפוש ההתגלות

יש אנשים – וכותב שורות אלה הוא אחד מהם – שאינם מקבלים את אפשרות ההתגלות. בתודעתם, אלוהים האחר איננו מתגלה לאדם. לא מכיוון שהעת היא עת של הסתר פנים, אלא מפאת האחרות שבין הישות של האחר ובין הישות של הזה הכולל את האדם. חבריהם מתקשים להבין אותם, מניחים כי הם אינם דתיים כל כך. אין הם מבינים כי מדובר באנשים שדתיותם עזה כאש, שהבנת האחרות אינה מפחיתה אלא רק מעצימה אותה. מבחינת האנשים האלה סיפור ההתגלות הוא סיפור מכונן, ומשמעותו יוצרת את ההתחייבות והמחויבות של עובד האלוהים לאלוהיו ולקיום המצוות. הם משיבים כפרנץ רוזנצווייג שנשאל האם הוא מאמין שאתונו של בלעם פתחה את פיה ודברה: 'כשקוראים את הפרשה בבית הכנסת – אני מאמין'. חוויית ההתגלות עבורם היא ממשית כחלק ממצוות תלמוד תורה, כלומר כניסת האדם אל התורה ונטילת חלק בסיפורה. אני מניח כי רבים מהקוראים ירתעו מתיאור זה ויגדירו אותו ככפירה בעיקר. אני מציע להם להרפות ולבחון את תודעתם. נדמה כי רבים מהם יכירו כי זאת היא אמונתם המדויקת, גם אם לא העיזו לתאר אותה כך. גם לאחרים שהרפלקסיה העצמית שלהם תורה כי אמונתם שונה, אני מציע להמשיך בקריאה כתרגיל של התודעה. לעיתים חשוב לעשות ניסוי מחשבתי, לבנות קו על אדני הנחת עבודה גם אם היא עצמה אפשרות בלבד או אפילו אפשרות לא מקובלת. אופקי מחשבה תודעה ורגש יכולים להיפתח כתולדה של ניסויים מחשבתיים שכאלה.
ובכן, נניח שההתגלות איננה מן האפשר. מכאן ינבע כי אין מקום ופשר לחיפושים עכשוויים אחר ההתגלות. אין טעם ליציאה למדבר בתקווה לשמוע קול אלוהים, אין פשר לציפייה לחלום שהוא התגלות האחר ולא גילוי נפשו של החולם.
האם למי שהגיע עד כה נחסמה האפשרות למצוא פשר בסיפור ההתגלות מצד צורתה?

ט. משמעות ההתגלות מצד צורתה - אם ההתגלות איננה מן האפשר

האם יש משמעות לסיפור ההתגלות אם ההתגלות איננה מן האפשר? מקורות היהדות הם הקובעים את תבנית התודעה היהודית הנרקמת סביבם, מתוך קריאה חוזרת בהם מתוך פרשנות שלהם ומתוך הגות מכוחם. סיפור ההתגלות – כמו יתר חלקי מקורות היהדות – הוא בעל משמעות לא מפני שהוא מתעד את המציאות שהיתה אלא מפני שהוא מכונן את המציאות ואת התודעה שתהיה. אין המדובר כאן במשמעות הפחותה ביחס למשמעות המקורות עבור מי שרואים אותם כמתארים את המציאות כפי שהיא או כפי שהיתה. ההפך הוא הנכון. דווקא מכיוון שהפשר היחיד של המקורות הוא הפשר המכונן, כוחו במילוי משימה זו גובר.
אם כן – מהי משמעות ההתגלות מצד צורתה – אם ההתגלות איננה מן האפשר? סיפור ההתגלות הוא סיפור של פציעת התודעה על ידי האחר, למרות האימה שפציעה זו מעוררת ולמרות ההתנגדות הנוצרת כלפיה. הסיפור מורה על הראוי כדי ליצור קשר, זיקה ומחויבות עם האחר, למרות שהאדם בורח מהראוי הזה. נוח לו לאדם שלא תיפצע בועת חייו, שיישאר סגור בתוך עצמו או עם הדומה לו. סיפור ההתגלות מעצב הוויית חיים אחרת: בכדי לחיות את החיים במלואם יש לחתור להתגלות הפוצעת של האחר. רק מי שתודעתו נפרצה ואחר פרץ לתוך המרחב האינטימי ביותר שלו, רק הוא עולה על גדותיו אל מעבר לעצמו אל עבר מלאות החיים. כאן מתעצב אב יחס חדש בין אני לאתה, אב יחס שלא קיים מחוץ למקורות הדת והיהדות, ולא יכול להתחדש אל על רקע בניית זיקת ההתגלות.

י. ההתגלות הפוצעת משנה את פני הפילוסופיה הדיאלוגית

הפילוסופיה הדיאלוגית היא ענף של הפילוסופיה האקזיסטנציאלית. הפילוסופיה האקזיסטנציאלית שינתה את פניה של המסורת הפילוסופית. בעוד שהמסורת הפילוסופית הקדימה את המהות לקיום – כלומר חשבה שההגדרה המהותית של היש, למשל האדם כחי מדבר קודמת לקיום המסוים של איש בעל שם פרטי כגון יוסף – הפילוסופיה האקזיסטנציאלית הקדימה את הקיום למהות. לפתע עובדת קיומו של איש בעל שם פרטי הפכה לעובדה הפילוסופית הראשונה במעלה. שינוי זה הפך על פניו את כל המבנה הפילוסופי, יש אומרים שאף ביטל אותו ויצא אל מחוץ לגבולותיו. הפילוסופיה האקזיסטנציאלית נחלקת לשני ענפים. ענף אחד מורה כי הקיום הראשוני של האדם בעל השם הפרטי הוא היחיד, האינדיבידואל. פגישה בין האני לאחר היא תמיד בסדר שני, על פי ענף זה. הענף השני מורה כי הקיום הראשוני של האדם בעל השם הפרטי הוא הדיאלוג בינו ובין האחר, הקיום שלו כיחיד – כאינדיבידואל – מתרחש רק לאחר הפגישה. לענף זה יש מקבילה גם בפסיכולוגיה, ענף הטוען כי זהות התינוק נוצרת רק לאחר רקמת הקשר בינו ובין אמו והפרדתו. בין ההוגים היהודים השייכים לפילוסופיה האקזיסטנציאלית הדיאלוגית ידועים פרנץ רוזנצווייג ומרטין בובר, למרות ששניהם ינקו את עיקרי תורתם מהפילוסופיה המאוחרת של הרמן כהן. והנה כאן בנקודה זו, תמונת ההתגלות הפוצעת משנה את פניה של הפילוסופיה האקזיסטנציאלית הדיאלוגית.
הדיאלוג והפגישה במסורת זו, הם אירוע של התגלות רכה ומאירה. האדם עומד מול האחר, ובאירוע של התגלות הלה הופך מלז סתמי ומנוכר לאתה קרוב ומאיר. האירוע הזה המתואר על ידי הוגים אלה הוא נעים ומטיב, הפוך לחיי הניכור הקרים שקדמו לו. מבין הוגים אלה היו שהעמידו גם את ההתגלות של האתה הגדול, של אלוהים. מפגש אני אתה של האדם עם אלוהיו תואר על ידיהם במושגים הקרובים להארה ולדבקות של בעלי הסוד. היה בו מהחן והתענוגים של התרפקות רומנטית שבין הדוד לרעיה שבשיר השירים.
תמונת ההתגלות הפוצעת משנה את התיאור הזה. המפגש עם האחר הוא לעולם מפגש פוצע. הרוך והתענוגים שמורים לפגישה ראשונה שאיננה חודרת עד לפני ולפנים. הפגישה העמוקה היא בהגדרה קשה, כיוון שהיא מערערת את קיום הנפרד. למרות שהזהות נוצרת רק מתוך הפגישה, הנפרדות קודמת לה. הקיום הנפרד הקודם לפגישה הוא נעדר זהות ולמרות זאת נאבק על בועתו. החרדה מפני הפגישה, מפני חדירה האחר המעמידה את הזהות המצטרפת, יוצרת התנגדות ואימה רבה. לכן נרתעו בני ישראל מפני ההתגלות, לכן נרתעים הדוד והרעיה שבשיר השירים זה מזו וזו מזה בכל עת שהם מתקרבים לפגישה.

י"א. ההשלכות המעשיות של ההתגלות הפוצעת על החיים

מה השינוי המתחולל בחייו של איש ההתגלות הפוצעת? במה שונים חייו לאחר ההכרעה לקבל את ההתגלות, מאשר היו אילו דחה אותם? השאלות הללו הן שאלות היסוד שיש בכוחן להעמיד את ההתגלות כאירוע המכונן את החיים. ללא התמודדות עם השאלות הללו תהא ההתגלות והחג שהיא במוקדו אירועים ריקים המהווים מושא למילים ריקות שאינן מעלות ואינן מורידות.
איש ההתגלות הפוצעת מוכן להכניס את עצמו להתרחשות פגישה עמוקה ופוצעת, בו הוא נפגש עם אחר [או אחרת] פגישת אמת המשנה את קיומו ובונה אותו. הוא מוכן לשלם את מחיר הפציעה בכדי להגיע אל האחר ובכדי שהאחר יגיע אליו. הוא מוכן לחיות את חייו עם האחר ולא לידו, ביודעו שחיים שכאלה יש בהם קושי ומכאובים. עבורו הפגישה עם האחר האנושי היא המימוש של הסיפור הבלתי אפשרי של פגישת אלוהים עם האדם.
זירה אחת של חיים שכאלה היא זירת חיי היחיד, במיוחד זירת שיר השירים. איש ההתגלות הפוצעת יודע שאהבת אמת כוללת לא רק עיתים של ריחוק וזרות [כקריאה השטחית בשיר השירים], אלא שדווקא בעיתות הקרבה יש בה את המכאוב ההכרחי בפגישה עם מי שהוא אחר ממך. המסורת הלא שוויונית בעולם בכלל וביהדות בפרט פתרה את הקושי בהעמידה את אחד מבני הזוג במרכז, ובהותירה את האחרת כמתאימה עצמה אליו. האישה העושה רצון בעלה, מנעה את הפגישה בין אני לאת בין אני לאתה שבחיי הזוגיות. היא בנתה אידיאליזציה של שלום בית מורכבת מהמסד ועד הטפחות, מהמרכיב הכלכלי ועד לחדרי החדרים האינטימיים. אנשי ההתגלות הפוצעת משנים את המצב הזה מן היסוד. הם לא מסתפקים במאבקים המוחצנים לשוויון בין המינים, אלא מבינים כי משמעותם להמיר דיאלוג רך בנוסח בובר, בדיאלוג אהבה רצוף מכאובים וייסורים. לא רק שאלת מימוש עצמי של שני בני הזוג, או שותפות בחיים הדתיים עומדות על הפרק. אלה הן השאלות הקלות. השאלות הקשות הן שאלות החיים של שניים המתגלים זה לזו וזו לזה בהתגלות העמוקה שאיננה יכולה להתרחש ללא פציעה ומכאובים.
זירה שנייה של חיים שכאלה מפגישה את האדם עם אנשים שזהותם שונה משלו. בנקודת הזמן שלנו מפגשים שכאלה מאוד פופולאריים, ורבים חושבים שהם נוטלים בהם חלק. התבוננות כנה ועמוקה מורה כי חייו של איש ההתגלות הפוצעת מסמנים אתגרי פגישה הרחוקים עוד מרחק רב מאלה המתקיימים היום. מרבית המפגשים הקיימים ברחובה של עיר הם מפגשים שתכליתם היא השלום והפיוס, דגלי הסובלנות והפלוראליזם מתנופפים עליהם. או שאני מוכן לדבר עם האחר למרות השוני ולמצוא את הדרך לחיות עמו ללא אלימות, או שאני מגיע למחוזות הפלוראליות המאפשרים לי להציבו כשווה לי במבחן האמת והזהות. פגישה של איש ההתגלות הפוצעת היא שונה לחלוטין. היא איננה פגישה של שלום אלא פגישה פוצעת, היא לא מובילה לשלום אלא מובילה לשינוי עמוק.
אציג שני שדות של פגישה שכזאת, בעולמו של אדם שזהותו מוגדרת בזהויות העכשוויות כזהות דתית אורתודוכסית. השדה האחד הוא שדה הזרמים השונים ביהדות הדתית. עם נציב את הזרמים המרכזיים – האורתודוכסי הקונסרבטיבי והרפורמי, הרי שהיום לא מתרחשת פגישה בין האנשים הנוטלים חלק בזרמים אלה. איש ההתגלות האורתודוכסי לא יכנס בשיחת עומק עם אחיו הרפורמי או הקונסרבטיבי, בוודאי ובוודאי שלא יבוא ולו פעם אחת להתפלל עמו. יש לו צידוקים - פסקי הלכה האוסרים עליו לבוא למקום המתנהל על פי כללים השונים משלו. הוא מתבצר בעולמו בנינוחות, ומסתפק במאבקים כוחניים לשלילת זכויות בני הזרמים האחרים מתוך אמונה כי בכך הוא שומר על התורה ועל העם. איש ההתגלות הפוצעת חי את חייו באופן אחר. הוא יודע כי משמעותה של ההתגלות היא הנכונות לפצוע את עצמו במפגש עם האחר. הוא איננו פלוראליסט ולא סובלן, הוא חי חיי זהות חזקה ומוגדרת. מתוך הזהות הזאת הוא מחפש את בני הזהות האחרת ביודעו כי רק מפגש כואב שכזה, כשהוא מתפלל במקום בו הוא חש כי קודשיו מחוללים – רק שם יכולה להתרחש התגלות אמת ולהתעצם זהותו שלו.
השדה השני הוא שדה המפגש הבין דתי. גם כאן נח לו איש ההתגלות האורתודוכסי בשלווה, מוגן בבניני אידיאלוגיה והלכה המונעים ממנו מפגש אם הנוצרי ועם המוסלמי [בחרתי בבני הדתות הללו, מובן שאפשר להציב גם בני דתות אחרים]. ההגנות הללו בעיני איש ההתגלות הפוצעת, מונעות את מימוש משמעותה של ההתגלות כאתגר הבא לטלטל את האדם ולבנות אותו מחדש עם האחר שהוא באמת אחר לו. קריאה בקוראן ובברית החדשה, ביקור בבתי התפילה, הם אלה היכולים לפצוע את איש ההתגלות שהוא גם איש ההלכה, אך לדידו רק הם מהווים מימוש של סיפור התגלותו של אלוהים. אם משמעות חיי איש ההתגלות היא להיות סגור או מוגן בפני האחר, הרי שהוא הותיר את ההתגלות מאחריו ולא הפך אותה לכלי בארגז הכלים שלו המעיר אותו מהתרדמה הדוגמאטית האורבת לכל אדם ולאדם הדתי בפרט.
יודע איש ההתגלות הפוצעת כי אחיו יראו בפשר שלו להתגלות את האני התגלות בהתגלמותה, את שלילת הדת, את הפגיעה בעבודת האלוהים ובמחויבות לה. אך הוא בשלו. גם אם לא יסכימו עמו אחיו וחבריו, אולי תיאור כנה זה של עולמו יהיה בו כדי לאתגר את מחשבתם ואת חייהם ולבחון מה הפשר שהם נותנים להתגלות ולחג השבועות שנבחר לשאת אותה בקרבו.