שיחה על הרבנות עם הרב יובל שרלו

"עם כל המחירים וההתלבטויות - זו זכות עצומה"
שיחה עם הרב יובל שרלו על רבנות ורבנים


השיחה הזאת עוסקת בנושא המעסיק אותי כבר שנים רבות - הרבנים ומקומם בחברה הציונית דתית.
לא היה צריך אירוע מזמן עבורה, זאת תופעה הנושאת את עצמה. התופעה היא ברורה – תוך שלושה עשורים עלתה קבוצה חדשה – קבוצת הרבנים – שלא היתה קיימת לפני כן. הקבוצה הפכה לבעלת כח רב בעיצוב חייה של הקהילה הציונית דתית, הפכה למייצגת התיאולוגית והאידיאולוגית שלה, למובילה הפוליטית, ודחקה כל קבוצה אחרת ויחידים אחרים. עתה הגיע המקום לשיפוט, האם התופעה הזאת היא תופעה חיובית או שלילית? מה מחיריה? האם היא חרגה מגבולות נאותים? שאלות אלה צריכים כל בני הקהילה לשאול את עצמם. השיחה נערכת בעקבות פרשת הרב מוטי אלון, והיא שואלת את השאלות מנקודת מבטו של רב – במקרה זה – הרב שרלו.
פגשתי את הרב יובל שרלו לשיחה אישית וכללית על הרבנים ועל הרבנות. הרב שרלו, בן 54, מכהן כראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה, אך תפקידיו וקולו מתרחבים הרבה מעבר לכך. פסקיו, מאמריו ודעותיו מהווים את אחד מהקולות הצלולים של הציונות הדתית המתונה, ולא אחת הם הביאו אותו לעימות מול רבנים בולטים. לאחרונה עמד הרב שרלו בעין הסערה, כשהתפוצצה פרשת הרב מוטי אלון, שכן נוסף על תפקידיו השונים חבר הרב שרלו בפורום 'תקנה'.

אני מרגיש שדמותו של הרב מוטי אלון היא מנסרה טובה כדי להביט דרכה את השאלה שעומדת במוקד השיחה שלנו. הכרתי את מוטי אלון לפני כשלושים שנה, כשהוא היה חניך ומדריך בסניף בני עקיבא בירושלים, שני שבטים מעלי. באותה העת לא היו כמעט רבנים בציונות הדתית, ומורינו היו ר"מים חרדים, מלבד בודדים. הרב מוטי אלון מסמן בחייו ובדמותו הציבורית את לידתה של הרבנות הציונית - עלייתה של קבוצת הרבנים הן מבחינת ההיקף המספרי והן מבחינת ההשתלטות על חיי הרוח הדתיים. הפרשה שהתפוצצה סביבו מחייבת עצירה ובחינה: האם מדובר בתופעה חיובית או בתופעה שלילית?
דעתי העקרונית היא שמדובר בתופעה חיובית - עליית הרבנים היא ביטוי להתעצמות דתית בחברה הציונית דתית, ובעיניי התעצמות דתית היא תופעה חיובית. אם חפצה הציונות הדתית להיות מודל ליהדות מלאה היא חייבת בין השאר להעצים את הזהות הדתית שלה. לא זו בלבד, אלא שבתקופה הקודמת לעליית הרבנים היה ואקום, היה העדר בידע, העדר הנהגה פוליטית ורוחנית. היה כאן צורך אמיתי והרבנים נכנסו ונתנו לו מענה. זה בהחלט דבר טוב.
יחד עם זאת, השינוי החיובי שהתחולל גורר עמו רעות חולות עמן עלינו להתמודד: ראשית, מושג הרב עצמו נשחק והתפרק בעקבות ההתפשטות העצומה של הרבנות. אך חמור מזאת, אנו עדים לבעיות של שרלטנות, של כוחניות ושל ניצול הכוח לרעה על-ידי רבנים. העובדה שנוצרה תלות בין הציבור לבין רבנים ואומצו דפוסים חרדיים שיש בהם הרבה מן המניפולטיביות מחייבת בחינה מתמדת כדי שהמעמד המחודש של הרבנים יביא בכנפיו ברכה ולא קללה.

בשפיטתך את התפשטות הרבנות כחיובית אתה מניח נקודת מוצא שאני חולק עליה: על פי דבריך עליית הרבנים היא ביטוי להתעצמות דתית, ואילו בעיני יש בה גם ביטוי להחלשות אנושית ודתית. אתן לך דוגמה: עליית הרבנים גרמה בקהילה להיווצרות של האדם המתייעץ תדיר - ככל שאדם דתי יותר, כך הוא שואל יותר את הרב. בעיני זאת פגיעה באדם הדתי השלם.
אני מסכים אתך באפיון הבעיה הנוגעת לדמות האדם והמחשבה הדתית שלו בדורנו, אך הדבר לא מביא אותי למסקנה כי תופעת הרבנות אינה חיובית. הרעה העלולה לצמוח מהתלות ברבנים איננה הכרחית ואיננה אימננטית לקיומו של רב; היא תלויה באופן פעולתו של הרב - האם הוא נוהג כאוטוריטה כובשת ששולטת על זהותו הדתית של השואל או שהוא משמש כמצפן המותיר את ההכרעה בידי האדם.
לדוגמה, כאשר מגיע זוג צעיר לרב עם שאלה הנוגעת לדחיית לידה ראשונה - האם הוא מקבל את ההכרעה במקום בני הזוג, או שהוא נוהג בדרך אחרת, כפי שאני חושב שצריך לעשות: פורש את הידע ההלכתי, את השיקולים, את ההכרעות של פוסקי ההלכה, ואומר: 'עד כאן הנתונים, מכאן ואילך ההכרעה צריכה ליפול בחדר המיטות שלכם'. הרב צריך לדעת את גבולותיו ולא לחצות אותם, ובמקביל, השואל צריך להיות שואל ביקורתי: להקשות ולשאול, להציע אפשרויות אחרות. כך נוצר מבנה שמחד גיסא מביא את השואל לפסגות גבוהות יותר מאשר הוא היה יכול לחלץ מעצמו, ומאידך גיסא אינו משתלט על זהותו הדתית.
אני חושב שצד מסויים של הבעיה נובע מכך שאנחנו, הרבנים הציוניים הדתיים, לא היינו מוכנים לעלייה המהירה בפניות אלינו מן הציבור. לפתע מגיעות אלינו בעיות מסוגים חדשים שלא הכרנו, כמו למשל בעיות פסיכולוגיות. אנחנו לא יודעים להתמודד עם הבעיות האלה, אנחנו לא הוכשרנו להיות פסיכולוגים, אך הפניות הללו תמשכנה להגיע, מסיבות שונות ומגוונות. כאן שוב נדרשת מהרב היכולת לשים גבול לכוחו ולומר: 'זה לא בתחום הפעולה שלי. כאן עליך ללכת לפסיכולוג'.

אני מבקש למקד את הבעיה בשדה הציוני דתי. בעיני, הפיכת הרב לאיש הרוח האולטימטיבי בקהילה הציונית דתית מסיגה את הקבוצה הזאת לאחור מבחינת זהותה. שכן ציוני דתי הוא אדם שהפנים ערכים חילוניים, ועל כן שיקוף של עולמו באליטה הרוחנית אמור להכיל בצד הרב את האומן, את הסופר ואת איש המדע. הצמצום של הרוח לדמות הרב בלבד לא רק שפוגם בזהות הציונית-דתית, הוא גם גורם לשינויה. כשאר זו הדמות הניצבת ב'ראש הפירמידה', אנשים בעלי כישרונות ובעלי ארוס דתי יפנו עצמם ללימוד התורה ולא לאמנות, למדע, או ללימודים אקדמאיים.
לדעתי אתה מגזים הן בהצגת העובדות הנוגעות למצב הנוכחי והן בניתוח המשמעות הנגזרת מהן. במישור העובדתי, דברים מתרחשים ומתחדשים בתחום הזה: יותר ויותר רבנים הם בעלי השכלה אקדמאית, ורב הלומד לימודים אקדמאיים לא נותר אותו רב - הוא מפנים את רוח הביקורת, את החשיבה ההיסטורית ואת הפתיחות; נשים כותבות בכתבי העת – לא רק 'אקדמות' אלא אף בכאלו דוגמת 'תחומין'; נשים חברות בפורום 'תקנה', וכן בעלי תפקידים כפסיכולוגים שתחומם הוא לא רבני. כך שהביטוי לרוח הציונית דתית השונה מהרוח החרדית קיים ואף מתפתח. אך באופן עקרוני אני מבקש לומר שהעולם הציוני דתי אינו כזה רק בשל העובדה שהוא הפנים ערכים חילוניים מ'בחוץ' (אם כי אסור להכחיש את התרומה שתורמת החילוניות למחשבה הדתית ולזהות הרוחנית) אלא גם מתוך מקורותיו הדתיים: מן התנ"ך, מהעולם המוסרי והערכי של חז"ל.

האם אינך מרגיש שאתה כרב מונע מעצמך מרחבים של פעולה אנושית? לאחר פגישתנו אני אלך ליטול חלק בקבוצת תיאטרון פלייבק בה אני חבר. האם היית יכול להרשות לעצמך להיות שחקן תיאטרון? האם בהיותך רב אינך גוזר על עצמך צמצום הזהות, ובכך פוגע גם בעצמך וגם בקהילה שחייך מהווים דגם עבורה? אני תוהה למשל אם רב יכול להרשות לעצמו ללכת לטיפול פסיכולוגי, או שהזהות שהוא יצר לעצמו לא מאפשרת לו זאת.
גם במישור הזה יש דברים שמתרחשים – מה שקורה לדוגמה ב'בית המדרש להתחדשות' [בית מדרש לאנשי חינוך ורבנים המשלב רוח חסידית לצד כלים פסיכולוגיים ותיאטרליים – מ.מ] מאפשר לרבנים להיות במרחבים שפעם הם לא היו בהם. רבנים עוברים סדנאות שונות, ומכירים שפות אחרות מלבד זו הדתית. גם אצלי חוויות כאלה חודרות לתוך עבודתי הרבנית ומשנות אותה, את הדרך שבה אני משוחח עם תלמידי בישיבה.
יחד עם זאת אתה צודק. יש מחיר לרבנות. אני חווה את הצמצום של דמות הרב גם באופן אישי –מאז שנהייתי רב הפסקתי לנגן בפסנתר, אני לא יכול להרשות לעצמי לקרוא ספר כמו שאתה קורא [על השולחן מונח הספר 'האיש ללא תכונות' של רוברט מוסיל]. יש דברים שאני לא יכול להרשות לעצמי, שהם אבודים עבורי. אני לא אוכל להרשות לעצמי להיות שחקן תיאטרון גם אם ארצה בכך; אולי הבן שלי יוכל לעשות אותם גם אם הוא יהיה רב. השינוי מתחולל, אבל לא את כל פירותיו אפשר יהיה לאכול בדור שלי.
עמדתי העקרונית בחיים היא שאין בחירות שעושים אותם בלי לשלם מחיר; אין תחום אחד בחיים שאנו בוחרים בו שלא מלווה אותו צל של הדברים שבחרתנו לא לעשות. אלו החיים, וצריך לחיות אתם.

הרשה לי לשתף אותך בקושי נוסף שיש לי עם עולם הרבנים - אני מרגיש שהאדם הולך לאיבוד בתוך תפקידו הרשמי כרב. אתה יושב ומדבר עם רב, ומרגיש כי הוא מחויב לעמדות מסוימות ונמנע ממנו להרגיש ולחשוב כאדם חופשי.
ניקח לדוגמה שיחה על הסוגיה ההומו-לסבית. מרבית האנשים בני הזמן שלנו רואים בכך שאלה של זהות - אין כאן לא חטא ולא תועבה או סטייה, אין כאן תופעה ברת המרה. לעומתם, יש קבוצה קטנה הרואה בהומוסקסואליות סטייה וחטא הנתונים לבחירה ושאפשר להמירה בבחירה אחרת. והנה למרבית הפלא, בקבוצת הרבנים רובם ככולם ינקטו בעמדת המיעוט הזה! נוצרת תחושה כי הרב לא משוחרר לחשוב כאדם חופשי ולנקוט עמדה; הוא מחויב לחשוב כעמדות העולות ממקורות היהדות. בעיני זה עיוות של רוח מקורות היהדות, שכן מה שאפיין את הנביאים ואת החכמים היתה היכולת לנקוט עמדה אנושית גם אל מול ריבונו של עולם.
אתה נוגע בנקודה חשובה שמעסיקה אותי עד מאוד, אבל גם כאן אני חושב שאתה מתעלם מהמציאות. עצם העובדה שאנחנו מדברים על הנושא, עצם העובדה שאני יכול להשתמש במושג 'הומוסקסואליות' – איננה ברורה מאליה; לפני עשר שנים רב לא יכול היה לנהל שיחה כזאת. מתחולל שינוי משמעותי בעמדת הרבנים, גם אם ניסוחיהם בעניין מעורפלים ואינה חדים ובהירים כשלך. כמובן שמדובר בשינוי המתחולל בתוך גבולות ההלכה, וח"ו אינו מתיר משכב זכר.
בסוגיה הזו ובסוגיות רבות אחרות אני מרגיש שאני בין אלה ש'שוכבים על הגדר' ומחוללים את השינוי, שאחר כך נדמה כברור מאליו. איש לא יזכור מי היה זה שדיבר על הנושא בפעם הראשונה, וספג ביקורת חריפה וכואבת. אני משקיע הרבה בעבודה רוחנית פנימית כדי שלא יהיה איכפת לי מכך והכל ייעשה "לשמה", לצורך הבאת השינוי.
ועם כך זאת, שאלתך טובה ונוקבת. בעולם החרדי מקובל שיש פער אצל הרבנים בין ההצהרות לבין הפסיקה הפרטית - רב יכול להצהיר על עמדה נוקשה, אך כשיבוא אליו היחיד לשאול הוא ימצא לו היתר. אני עצמי פונה לרב חרדי כשאני צריך היתר קיצוני. יש בדרך זו הרבה מאוד בעיות, וברבנות הציונית דתית הפער ברוך ה' קטן יותר. עם זאת, הדבר יוצר לעתים תופעה בה ההצהרה הנוקשה באה לידי ביטוי גם בפסיקה הפרטית, כלומר, העמדה ההצהרתית החמורה יותר מעצבת את עמדתו של הרב.
אני משתדל לקצר את הפער בין ההצהרה הציבורית לבין הפסיקה האישית בכיוון ההפוך - אני אומר בפומבי כמעט כל מה שאני חושב. כמובן שגם לי יש דברים שאני לא אומר מסיבות "פוליטיות", אבל הם מעטים. אני רואה בזה חלק מעבודת ד' שלי; התרחקות מ"דבר שקר תרחק" ומ"אחד בפה ואחד בלב", וניסיון להתכוון לאמת בלבד, ולעמידה מול הקב"ה. ניסיון ההתכוונות הזו לאמת נטולת פניות מוציא ממני הרבה דברים טובים, ובונה בי עולמות.

אני מבקש לחדד את הבעייתיות הפנימית בתפקיד הרב בעזרת תבנית המסה של אחד העם 'כהן ונביא' והתאמתה ליחס שבין רב ל'נביא' – לא נביא במובן המקראי אלא כדמות המורה ומסמנת יעדים אליהם יש לחתור. יש לי הרגשה שבחברה הציונית דתית יש בלבול בין התפקידים, שכרון הכח של הרבנים מוביל ללקיחת התפקיד של הנביא אותו הם לא יכולים לבצע מעצם זהותם כרבנים.
אני מסכים. אחת השאלות שלא נשאלות בעולם הרבני היא שאלת היעד: לאן אנחנו הולכים? קח למשל את הפסיקות של רבנים בתחום הצניעות - לאן הם חותרים? למדרכות נפרדות לנשים וגברים? לישובים נפרדים? עמדתי היא שרב צריך להציב את היעדים שלקראתם התורה מצווה אותו לחתור, להעמיד חזון הנובע מדבר ה' ומתוך עולם ההלכה. לעתים אני חש כי חלק מפסיקות הרבנים שלנו אינן מתאימות ליעדים; הן רחוקות מהן, ולעתים הן עלולות להיות אכזריות.
מצד שני צריך לזכור שהרב לא רק חותר לשנות מצבים - הוא גם אחראי על השימור; ישנם דברים שאינני רוצה שישתנו. עולמו הדתי של האדם צריך לשאת גם את קול העקדה, את הקול המכיר בכך שלעתים ההלכה אכן תובעת דברים קשים המנוגדים למה שאנחנו רואים כטבע האדם ורצונו. אסור שהמרכיב הזה יעלם מההלכה, שכן הוא חלק בלתי נפרד מעולם שמירת תורה ומצוות. הברכה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו" מדגישה את העובדה שאנחנו עושים דברים מתוך התכוונותינו לציווי האלוקי, ולא לאור השאלה האם אנחנו מזדהים איתם או לא.

לכל רב צריך להיות חזון, אבל החזון שלו הוא טקטי, את החזון האסטרטגי יכול רק הנביא להציב. רבנים מעצם הגדרתם אינם יכולים לסמן את החזון הרחוק. היעדים שמציב הנביא הם יעדים שוברי פרדיגמות, משני תפיסה. הרב אינו יכול להיות נביא מעצם תפקידו כנושא הפרדיגמה – הוא לא יכול גם לייצג אותה וגם להציב חזון של שבירתה. אך הבלבול בחברה הציונית דתית ושכרון הכח של הרבנים גורם לכך שהם לוקחים לעצמם גם את תפקיד הרב וגם את תפקיד הנביא וכך נוצר חזון מסורס וחסר חשיבות.
אדגים בעזרת ערך השוויון בין גברים לנשים: תפקיד הנביא הוא לסמן את האידיאה - למרות השוני הנוכחי בין גברים לנשים, הם שווים זה לזו ואין לאחד יתרון כלשהו על השניה. זו היא שבירת פרדיגמה קיימת. תפקיד הרב הוא – אם הוא מסכים לחזון הזה – לחתור לקראתו בחיי היום יום, בחיי בית הכנסת למשל. אי אפשר לממש את החזון כאן ועכשיו, ואולי הוא יתממש רק בעוד חמישים או מאה שנים, אבל אפשר לחתור אליו.
המבנה שאתה מצייר הוא נכון, אך איני בטוח שאתה צודק בתחום התכנים. אתה מניח את המבוקש וקובע שהחזון הוא שוויון. האם אתה בטוח שזה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה? אולי הוא רוצה להחיות את ההבדלים שבין גברים לנשים שטושטשו בעולם המודרני? אלו הן ההתלבטויות התמידיות שאני חווה מתוך הצבת היעדים ולאור שאלת החזון. אני מצפה בכיליון עיניים להתגלות שתכריע מהו החזון אליו יש לשאוף, אך בינתיים אני מנסה לכוון את דרכי מתוך ההתלבטות המתמדת ואני בטוח הרבה פחות ממך בתוכן היעדים אליהם אנחנו חותרים.

אתה חוזר לנבואה כהתגלות של דבר ה', אבל אנחנו נמצאים בעידן פוסט חז"לי - אין נבואה שכזאת ולא תהיה. כמו בפילוסופיה המודרנית בה אי אפשר יותר להוכיח עמדה אלא רק לפתות אדם לקבל אותה, כך בשפה הדתית: לעולם לא יהיה לך ביטחון שזה רצון ה'. אתה חייב להכריע ולבחור האם אתה מגדיר תמונה זו כדבר ה'.
פה נמצא הפער הגדול ביננו - אצלי אלוהים נמצא במרכז ואצלך האדם. אתה מאמץ את הקול המודרני של היחס לנבואה - לא כמקור של אוטוריטה חיצונית, אלא כמנוע פנימי ורגישות רוחנית, והכרעה בעומק הרוח של האדם. אני מאמין בנבואה במובן הקלאסי של התגלות הקול האלוהי דרך רוח האדם. אני מאוד מודע לעובדה שמה שאני קורא לו "דבר ה'" אינו מונח אובייקטיבי, שהרי אנו כבני אדם מפרשים את דבר ה' ופרשנות זו מושפעת מאוד מזהותנו הספציפית. אבל אני חושב שיש מימד אובייקטיבי רחב גם בתחום הזה, וכל פרשנות של היהדות חייבת לעמוד במבחן האובייקטיביות. אמנם אין ראיות חותכות, אולם ניתן לומר על דברים רבים שהם לא עומדים במבחן האובייקטיביות של המקורות. לדוגמה, מי שיטען, כמוך, לחתירה לשוויון מלא בין גברים לנשים אינו עומד לדעתי במבחן המקורות וההתכוונות לדבר ה'.
כך או כך, נבואה כפי שאתה מגדיר אותה – הכרעת האדם מה הוא רצון ה' – נתפסת אצלי כחילונית, כעבודה זרה, ואני אתנגד לה בציפורניים בכל כוחי. אם תציג חזון שכזה אני אקרא אותו בשקיקה ומתוך התעניינות עמוקה, אבל אומר לעצמי: 'הוא חילוני'. כלומר, דבריך אתגרו אותי ואני מוכן להתבטל בפני חכמתם או מוסריותם, שעשויה לעלות על שלי – אולם זה לא יהפוך אצלי למקור סמכות, כי הוא אינו יונק מן הקודש.

לדעתי אתה צריך להכיר שהקול החילוני הזה הוא בעצם גם קול דתי: קול הנביא המתעמת עם אלוהים בשאלות המוסר, קול החכם החז"לי הפועל על פי עולם ערכיו שלו לעצב מחדש את התורה. הקול הזה הוא הקול המשלים של הקול שלך כרב.
יש צדק בדבריך, מפני שהמקורות מלאים בדוגמאות שבהן ההתנגדות המוסרית של האדם הובילה לשינוי הקול האלוהי; בדוגמאות האלה לכאורה אכן האדם נמצא במרכז. אבל עדיין אני מרגיש שהעמדות שאתה מביע הן חילוניות מידי עבורי. איני משתמש בביטוי "חילוני" במובן של "נחות", או "רשע" או דבר מה שאינו ראוי, אלא כדרך שלדעתי מנוגדת למהות האמיתית של המפגש עם הקב"ה. ההבחנה בין הנושאים היא קשה מאוד, ועל כך כתבתי את חיבורי "בין משכן לעגל". זהו נושא המעסיק אותי כל הזמן.

אני חושב שהסוגיה הזו מתקשרת לדברים בה פתחנו – הצורך של הרב להכיר את גבולותיו ולא למלא תפקידים השמורים לאחרים. יש לי הרגשה שקל לך לקבל את גבולות הגזרה של הרבנות ביחס לתחומים 'חילוניים' - רפואה, פסיכולוגיה, פוליטיקה, אבל קשה יותר לקבל את גבולות הגזרה ביחס לתחומים 'דתיים'. לא כל רב הוא הוגה דעות, פילוסוף או חסיד, לא כל רב מסוגל למבט של יעד וחזון, מבט 'נבואי'. יש אנשים שאינם רבנים המסוגלים לתפקידים הללו, ואולי דווקא בגלל שאינם רבנים.
קל לדחות את הקול הזה כקול חילוני, אבל זאת דתיות חילונית המונעת מאהבת אלוהים ומיראת אלוהים גם אם שונות מאלה שלך. האם יכולים הרבנים להכיר כי גם בתחום ה'דתי' הם לא כל יכולים ויש חשיבות להעצמת קולות אחרים משלהם?
אני מאוד מודע לבעיה שאתה מעלה, והפיתרון לה נמצא בשני מקומות:
המקום הראשון הוא תודעתו העמוקה של הרב. הרב צריך ללמוד שיש גבולות ליכולתו, גם בעולם הרוחני, ולחיות בענווה פנימית. זה גם צריך להיות גם חלק מאישיותו העמוקה, וגם שינוי האתוס כאילו העיקרון של "הפוך בה והפוך בה דכולא בה" גורם באופן אוטומאטי כי הרב הוא זה שהכל בו, גם בתחומי הרוח.
המקום השני הוא תודעת הציבור: ישנם מקורות בחז"ל המחנכים לעמדה ביקורתית - לא במובן השלילי, אלא במובן של בחינה מתמדת - גם כלפי אוטוריטות רוחניות, וצריך להעצים גם את הקולות האלה, כדי שהציבור יבחר מה הוא מקבל ומה לא. הפיתרון אינו נמצא בהגבלה מוסדית על הרב, בשל העובדה שהיא לא נכונה ובלתי אפשרית.
במקביל, אני חושב שאנחנו כן צריכים לקיים שיח על האפשרות של אהבת אלהים ויראת אלהים חילוניים, של שפה דתית בהעדר מחויבות הלכתית. התופעות הללו מרתקות אותי ואני מאמין שיש בהן יסודות עמוקים של רעננות שיכולה להגיע גם לעולם הדתי על ידי אלו בו שקשובים גם לקולות מבחוץ, אולם יחד עם זאת אני לא מאמין בעולם רוחני נטול מחויבות.

לקראת סיום אני מבקש לשאול שאלה רפלקטיבית – האם אתה רואה חשיבות בשיח מהסוג שקיימנו כאן?
נראה לי שחשיבותה של השיחה הזאת היא עיסוקה בתמונת העולם של הרב מהצד של הרב עצמו, מבפנים. כרבנים, חשוב לנסות ולברר מהי המשמעות של להיות רב עבורנו, מה עובר עלינו כרבנים, איך אנחנו מחליטים החלטות, וכדומה. אנחנו שומעים הרבה אמירות אידיאולוגיות מסוימות ביחס לרבנים בסגנון "הרבנים צריכים להחליט...", אבל כאן דיברנו על העולם הפנימי מנקודת המבט של אחד הרבנים, במקרה זה - אני.
אני רוצה לסיים בהודאה עמוקה לריבונו של עולם שזיכני להיות חלק מעולם הרבנות; עם כל המחירים וההתלבטויות - זו זכות עצומה שאיני יודע במה זכיתי בה, ואני מודה על כל יום שאני חלק מעולם מופלא זה של הרבנות בישראל.

[השיחה תתפרסם בגליון 'דעות' הקרוב]