הינחמות [פרשת בשלח]
ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא, כי אמר אלוהים: 'פן ינחם העם, בראותם מלחמה, ושבו מצרימה.'
משחק המילים – נחם ו ינחם, ממקד את הקשב שלנו – הקוראים - במושג ה'הינחמות'. אלוהים היודע את לב עמו, חושש כי הנחישות שהיתה בהם ונתנה להם כוח למסע השחרור ממצריים, תתפוגג לנוכח המלחמה. העם עלול להינחם, להתחרט, לסגת מעמדתו ולחזור למצריים. ההינחמות מופיעה כאן כתכונת תודעה שלילית. אל מולה ניצבת היציבות, היכולת שלא לשנות את העמדה גם לנוכח קושי ולחץ.
כאשר שמואל מודיע לשאול כי אלוהים החליט להעביר ממנו את המלוכה לאחר, מפציר בו שאול לפחות לשוב עמו אל העם ולא לבזותו. ועתה שא נא את חטאתי ושוב עמי ואשתחווה לה'. [שמואל א' ט"ו]. שמואל מסרב: ויאמר שמואל אל שאול: 'לא אשוב עמך, כי מאסתה את דבר ה', וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל'. ההפצרה והסירוב מקבלים פני עימות פיזי: ויסב שמואל ללכת, ויחזק [שאול] בכנף מעילו, ויקרע. שמואל מעניק לאירוע משמעות סמלית: ויאמר אליו שמואל: 'קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום, ונתנה לרעך הטוב ממך.' הוא מוסיף תובנה על מהותו של אלוהים: 'וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לא אדם הוא להנחם.' אלוהים איננו ניחם על החלטותיו, ועל כן לא יחזור בו מהחלטתו להדיח אותך. ההינחמות מצורפת לשקר. כפי שאמירת שקר היא אמירה של משפט שאיננו מתאים למציאות, כך ההינחמות היא נקיטת עמדה שאיננה מתאימה לעמדה המקורית של הדובר. הינחמות הרי היא כשקר. מכאן מובלטת יותר רגישותו של אלוהים לאפשרות שהעם ינחם. אלוהים שההינחמות איננה מידתו, איננו רוצה שהעם יקלע למצב של הינחמות.
אלא שהסיפור איננו כל כך פשוט. שמואל מציב את אלוהים כנצח שאיננו ניחם ואיננו משקר. אבל כמה פסוקים קודם לכן, כך מציב אלוהים לשמואל את החלטתו להדיח את שאול: ויהי דבר ה' אל שמואל לאמר: 'נחמתי כי המלכתי את שאול למלך, כי שב מאחרי ואת דברי לא הקים. אלוהים מציב את עצמו כי שניחם. הוא לא עונה לתיאור של שמואל המעמיד אותו כנצח הבלתי משתנה, להפך. מי שמכיר את אלוהים התנ"כי, יודע כי ההינחמות היא דווקא תכונה אופיינית לו: וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל לבו. ויאמר ה': 'אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם ועד בהמה עד רמש ועד עוף השמים, כי נחמתי כי עשיתים'. ונח מצא חן בעיני ה'. [בראשית ו']. גם כאן – כבפרשתנו – משחק מילים: וינחם... ניחמתי... נח... חן...
לעיתים שוכח אלוהים את גמישותו המתנחמת, המוכנה לבדוק דברים מחדש. לאחר חטא העגל, כשביקש אלוהים להשמיד את העם ולעשות את משה לגוי גדול. מפציר בו משה: '...שוב מחרון אפך, והנחם על הרעה לעמך'. אלוהים מתעשת: ...וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו. [שמות ל"ב].
נראה כי לשמואל היה קשה עם ההינחמות של אלוהים: ויהי דבר ה' אל שמואל לאמר: 'נחמתי כי המלכתי את שאול למלך... ויחר לשמואל ויזעק אל ה' כל הלילה. שמואל רצה כי אלוהים יתמיד בעמדתו הראשונה – הבחירה בשאול. לאחר שהבין שאכן אלוהים ניחם על החלטתו זו, הוא מציב את העמדה החדשה – ההדחה, ומחזק אותה בדימוי אלוהים לנצח שלא ינחם. אבל כנראה שהקושי הוא שמואל – ואולי של עוד רבים מקוראי התנ"ך. קשה לו לעמוד מול אל שאין בו את מידת הנצח היציבה, אלא את מידת ההינחמות הדינאמית. הוא אומר לעצמו יותר מלשאול כי אלוהים לא ינחם. האמת – התנ"כית – היא שאלוהים כן ניחם, ההינחמות היא מידתו.
פרנץ רוזנצווייג כתב, כי האדם התנ"כי לא מעמיד את אלוהים בדמות האדם. להפך, הוא מעמיד את האדם בדמות אלוהים. מה אלוהים רחום – אף אני אהיה רחום. מעתה – מה אלוהים הוא אל דינאמי, משתנה, שאיננו חושש מדימויו וחוזר בו מעמדות שהוכחו כשגויות, כך גם ראוי לאדם להיות איש דינאמי, משתנה שאיננו נאחז בעמדותיו ומנציח אותן.
אלוהים חושש שהעם ינחם בראותו מלחמה, לא מפני שההינחמות היא מידה מגונה, אלא להפך – היא מידה ראויה. ראוי לשקול את החלטותיך לאור המציאות המשתנה. אולי באמת לנוכח האיום עדיף לחזור למצרים. אלוהים רוצה למנוע את העם מהשיבה, ולכן לא נחם בדרך קצרה. מגמתו היא שבמקרה הזה לא תפעל המידה הראויה, ולא יחזור העם למצרים. אך הימנעות זאת לא תשלול את הקוד המוסרי הראוי הם לאלוהים והן לאדם: אל תדבק בעמדותיך רק מכיוון שהחזקת בהן אתמול. בדוק, שקול, ובמקרה הצורך – הִנחם!
ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא, כי אמר אלוהים: 'פן ינחם העם, בראותם מלחמה, ושבו מצרימה.'
משחק המילים – נחם ו ינחם, ממקד את הקשב שלנו – הקוראים - במושג ה'הינחמות'. אלוהים היודע את לב עמו, חושש כי הנחישות שהיתה בהם ונתנה להם כוח למסע השחרור ממצריים, תתפוגג לנוכח המלחמה. העם עלול להינחם, להתחרט, לסגת מעמדתו ולחזור למצריים. ההינחמות מופיעה כאן כתכונת תודעה שלילית. אל מולה ניצבת היציבות, היכולת שלא לשנות את העמדה גם לנוכח קושי ולחץ.
כאשר שמואל מודיע לשאול כי אלוהים החליט להעביר ממנו את המלוכה לאחר, מפציר בו שאול לפחות לשוב עמו אל העם ולא לבזותו. ועתה שא נא את חטאתי ושוב עמי ואשתחווה לה'. [שמואל א' ט"ו]. שמואל מסרב: ויאמר שמואל אל שאול: 'לא אשוב עמך, כי מאסתה את דבר ה', וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל'. ההפצרה והסירוב מקבלים פני עימות פיזי: ויסב שמואל ללכת, ויחזק [שאול] בכנף מעילו, ויקרע. שמואל מעניק לאירוע משמעות סמלית: ויאמר אליו שמואל: 'קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום, ונתנה לרעך הטוב ממך.' הוא מוסיף תובנה על מהותו של אלוהים: 'וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לא אדם הוא להנחם.' אלוהים איננו ניחם על החלטותיו, ועל כן לא יחזור בו מהחלטתו להדיח אותך. ההינחמות מצורפת לשקר. כפי שאמירת שקר היא אמירה של משפט שאיננו מתאים למציאות, כך ההינחמות היא נקיטת עמדה שאיננה מתאימה לעמדה המקורית של הדובר. הינחמות הרי היא כשקר. מכאן מובלטת יותר רגישותו של אלוהים לאפשרות שהעם ינחם. אלוהים שההינחמות איננה מידתו, איננו רוצה שהעם יקלע למצב של הינחמות.
אלא שהסיפור איננו כל כך פשוט. שמואל מציב את אלוהים כנצח שאיננו ניחם ואיננו משקר. אבל כמה פסוקים קודם לכן, כך מציב אלוהים לשמואל את החלטתו להדיח את שאול: ויהי דבר ה' אל שמואל לאמר: 'נחמתי כי המלכתי את שאול למלך, כי שב מאחרי ואת דברי לא הקים. אלוהים מציב את עצמו כי שניחם. הוא לא עונה לתיאור של שמואל המעמיד אותו כנצח הבלתי משתנה, להפך. מי שמכיר את אלוהים התנ"כי, יודע כי ההינחמות היא דווקא תכונה אופיינית לו: וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל לבו. ויאמר ה': 'אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם ועד בהמה עד רמש ועד עוף השמים, כי נחמתי כי עשיתים'. ונח מצא חן בעיני ה'. [בראשית ו']. גם כאן – כבפרשתנו – משחק מילים: וינחם... ניחמתי... נח... חן...
לעיתים שוכח אלוהים את גמישותו המתנחמת, המוכנה לבדוק דברים מחדש. לאחר חטא העגל, כשביקש אלוהים להשמיד את העם ולעשות את משה לגוי גדול. מפציר בו משה: '...שוב מחרון אפך, והנחם על הרעה לעמך'. אלוהים מתעשת: ...וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו. [שמות ל"ב].
נראה כי לשמואל היה קשה עם ההינחמות של אלוהים: ויהי דבר ה' אל שמואל לאמר: 'נחמתי כי המלכתי את שאול למלך... ויחר לשמואל ויזעק אל ה' כל הלילה. שמואל רצה כי אלוהים יתמיד בעמדתו הראשונה – הבחירה בשאול. לאחר שהבין שאכן אלוהים ניחם על החלטתו זו, הוא מציב את העמדה החדשה – ההדחה, ומחזק אותה בדימוי אלוהים לנצח שלא ינחם. אבל כנראה שהקושי הוא שמואל – ואולי של עוד רבים מקוראי התנ"ך. קשה לו לעמוד מול אל שאין בו את מידת הנצח היציבה, אלא את מידת ההינחמות הדינאמית. הוא אומר לעצמו יותר מלשאול כי אלוהים לא ינחם. האמת – התנ"כית – היא שאלוהים כן ניחם, ההינחמות היא מידתו.
פרנץ רוזנצווייג כתב, כי האדם התנ"כי לא מעמיד את אלוהים בדמות האדם. להפך, הוא מעמיד את האדם בדמות אלוהים. מה אלוהים רחום – אף אני אהיה רחום. מעתה – מה אלוהים הוא אל דינאמי, משתנה, שאיננו חושש מדימויו וחוזר בו מעמדות שהוכחו כשגויות, כך גם ראוי לאדם להיות איש דינאמי, משתנה שאיננו נאחז בעמדותיו ומנציח אותן.
אלוהים חושש שהעם ינחם בראותו מלחמה, לא מפני שההינחמות היא מידה מגונה, אלא להפך – היא מידה ראויה. ראוי לשקול את החלטותיך לאור המציאות המשתנה. אולי באמת לנוכח האיום עדיף לחזור למצרים. אלוהים רוצה למנוע את העם מהשיבה, ולכן לא נחם בדרך קצרה. מגמתו היא שבמקרה הזה לא תפעל המידה הראויה, ולא יחזור העם למצרים. אך הימנעות זאת לא תשלול את הקוד המוסרי הראוי הם לאלוהים והן לאדם: אל תדבק בעמדותיך רק מכיוון שהחזקת בהן אתמול. בדוק, שקול, ובמקרה הצורך – הִנחם!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה