[י"א] 'מחיה המתים' ואבסורד ההשגחה
בפרק הקודם התחלנו לעיין בתפילת העמידה – תפילת שמונה עשרה. ראינו כי הברכה הראשונה הנדמית במבט ראשון כדברי שבח, מתגלה כמכילה מתח בין שתי מערכות יחסים בין אלוהים ובין העולם והאדם. שתי מערכות היחסים הללו משקפות שתי זהויות, וכך הופכת הברכה לשיקוף זהות מתוח ומסעיר. בפרק זה נעיין בצמד הברכות – השניה והשלישית:
אתה גיבור לעולם ה'
מחיה מתים אתה רב להושיע
מוריד הטל [בקיץ] משיב הרוח ומוריד הגשם [בחורף].
מכלכל חיים בחסד
מחיה מתים ברחמים רבים
סומך נופלים
ורופא חולים
ומתיר אסורים
ומקיים אמונתו לישני עפר.
מי כמוך בעל גבורות
ומי דומה לך
מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה.
ונאמן אתה להחיות מתים
ברוך אתה ה'
מחיה המתים.
בברכה זו חוזר תואר כללי אחד פעמיים: הגיבור. אתה גיבור... מי כמוך בעל גבורות... אל מול פני התואר הכללי, מוצבת קבוצת 'גבורות' פרטיות השייכות למהלכו הרגיל של העולם: מוריד הטל, משיב הרוח ומוריד הגשם, סומך נופלים, רופא חולים, מתיר אסורים. מעבר לחמשת האיברים הללו בקבוצה, מופיע עוד איבר אחד יוצא דופן: מחיה המתים.
היות 'מחיה המתים' יוצא דופן באה לידי בשני פנים: האחד - זהו האיבר היחיד העומד בסתירה למהלכו הרגיל של העולם. עולם בו יורד טל, גשם, נופלים קמים חולים נרפאים ואסירים משתחררים – הוא עולם הנוהג כמנהגו. לעומת זאת עולם בו המתים קמים לתחייה, הוא עולם הנוטה באופן קיצון ממנהגו. הפן השני הוא הפן טקסטואלי: כל האיברים האחרים מוזכרים פעם אחת כל אחד, ואילו איבר זה מוזכר שש פעמים! יתירה מזו, הוא הפותח את קבוצת האיברים והוא החותם אותה ואת הברכה. ברור שמנסח הברכה רצה לומר דבר על איבר מיוחד זה.
בתנ"ך מופיעה החייאת המתים פעמיים כאירוע – אליהו מחיה מת ובעקבותיו עושה כך גם תלמידו אלישע. פעם אחת היא מופיעה כחלק מחזון נבואי – חזון העצמות היבשות של יחזקאל – שספק אם הוא מכוון למציאות או שהוא אלגוריה. לעומת זאת בספרות חז"ל הופכת תחיית המתים לעיקר אמונה:
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיה ס') ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורס.
[משנה סנהדרין פרק י' משנה א']
חכמים ראו באמונה זו את אחד מסימני הזהות שלהם אל מול קבוצות אחרות:
אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים שהיו שונין בדבריו והיו שונין לתלמידים ותלמידים לתלמידים. עמדו ודקדקו אחריהן ואמרו מה ראו אבותינו לומר דבר זה אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית. אלא אלו היו יודעין אבותינו שיש עולם אחר ויש תחיית המתים לא היו אומרים כך. עמדו ופירשו מן התורה ונפרצו מהם שתי פרצות צדוקים וביתוסין. צדוקים על שום צדוק ביתוסי על שום ביתוס. והיו משתמשין בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם. שלא היתה דעתן גסה עליהם אלא צדוקים אומרים מסורת הוא ביד פרושים שהן מצערין עצמן בעולם הזה ובעולם הבא אין להם כלום:
אפשרות אחת היא לראות בהופעה של האמונה בתחיית המתים בתפילה, ניסיון להטביע אמונה חדשה זו – הבניית התודעה.
אפשרות שנייה [הנראית לי מעניינת יותר], היא לראות בכך רמז לאמירה חדה: מושג ההשגחה כולו [ה'גבורה' בלשון התפילה] הוא מושג קשה העומד בניגוד למהלכו של עולם, בדיוק כשם שמושג 'תחיית המתים' הוא מושג קשה העומד אל מול מנהגו של העולם. רק שגרת המחשבה מדמה שרפואת החולים על ידי האל או התרת האסורים משתלבים במהלך העולם. מהלך העולם כשהוא לעצמו איננו סובל כל התערבות של האל. האמונה בהשגחה היא אמונה קשה, ולכך יש להיות מודעים.
בפרק הקודם התחלנו לעיין בתפילת העמידה – תפילת שמונה עשרה. ראינו כי הברכה הראשונה הנדמית במבט ראשון כדברי שבח, מתגלה כמכילה מתח בין שתי מערכות יחסים בין אלוהים ובין העולם והאדם. שתי מערכות היחסים הללו משקפות שתי זהויות, וכך הופכת הברכה לשיקוף זהות מתוח ומסעיר. בפרק זה נעיין בצמד הברכות – השניה והשלישית:
אתה גיבור לעולם ה'
מחיה מתים אתה רב להושיע
מוריד הטל [בקיץ] משיב הרוח ומוריד הגשם [בחורף].
מכלכל חיים בחסד
מחיה מתים ברחמים רבים
סומך נופלים
ורופא חולים
ומתיר אסורים
ומקיים אמונתו לישני עפר.
מי כמוך בעל גבורות
ומי דומה לך
מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה.
ונאמן אתה להחיות מתים
ברוך אתה ה'
מחיה המתים.
בברכה זו חוזר תואר כללי אחד פעמיים: הגיבור. אתה גיבור... מי כמוך בעל גבורות... אל מול פני התואר הכללי, מוצבת קבוצת 'גבורות' פרטיות השייכות למהלכו הרגיל של העולם: מוריד הטל, משיב הרוח ומוריד הגשם, סומך נופלים, רופא חולים, מתיר אסורים. מעבר לחמשת האיברים הללו בקבוצה, מופיע עוד איבר אחד יוצא דופן: מחיה המתים.
היות 'מחיה המתים' יוצא דופן באה לידי בשני פנים: האחד - זהו האיבר היחיד העומד בסתירה למהלכו הרגיל של העולם. עולם בו יורד טל, גשם, נופלים קמים חולים נרפאים ואסירים משתחררים – הוא עולם הנוהג כמנהגו. לעומת זאת עולם בו המתים קמים לתחייה, הוא עולם הנוטה באופן קיצון ממנהגו. הפן השני הוא הפן טקסטואלי: כל האיברים האחרים מוזכרים פעם אחת כל אחד, ואילו איבר זה מוזכר שש פעמים! יתירה מזו, הוא הפותח את קבוצת האיברים והוא החותם אותה ואת הברכה. ברור שמנסח הברכה רצה לומר דבר על איבר מיוחד זה.
בתנ"ך מופיעה החייאת המתים פעמיים כאירוע – אליהו מחיה מת ובעקבותיו עושה כך גם תלמידו אלישע. פעם אחת היא מופיעה כחלק מחזון נבואי – חזון העצמות היבשות של יחזקאל – שספק אם הוא מכוון למציאות או שהוא אלגוריה. לעומת זאת בספרות חז"ל הופכת תחיית המתים לעיקר אמונה:
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיה ס') ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורס.
[משנה סנהדרין פרק י' משנה א']
חכמים ראו באמונה זו את אחד מסימני הזהות שלהם אל מול קבוצות אחרות:
אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים שהיו שונין בדבריו והיו שונין לתלמידים ותלמידים לתלמידים. עמדו ודקדקו אחריהן ואמרו מה ראו אבותינו לומר דבר זה אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית. אלא אלו היו יודעין אבותינו שיש עולם אחר ויש תחיית המתים לא היו אומרים כך. עמדו ופירשו מן התורה ונפרצו מהם שתי פרצות צדוקים וביתוסין. צדוקים על שום צדוק ביתוסי על שום ביתוס. והיו משתמשין בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם. שלא היתה דעתן גסה עליהם אלא צדוקים אומרים מסורת הוא ביד פרושים שהן מצערין עצמן בעולם הזה ובעולם הבא אין להם כלום:
אפשרות אחת היא לראות בהופעה של האמונה בתחיית המתים בתפילה, ניסיון להטביע אמונה חדשה זו – הבניית התודעה.
אפשרות שנייה [הנראית לי מעניינת יותר], היא לראות בכך רמז לאמירה חדה: מושג ההשגחה כולו [ה'גבורה' בלשון התפילה] הוא מושג קשה העומד בניגוד למהלכו של עולם, בדיוק כשם שמושג 'תחיית המתים' הוא מושג קשה העומד אל מול מנהגו של העולם. רק שגרת המחשבה מדמה שרפואת החולים על ידי האל או התרת האסורים משתלבים במהלך העולם. מהלך העולם כשהוא לעצמו איננו סובל כל התערבות של האל. האמונה בהשגחה היא אמונה קשה, ולכך יש להיות מודעים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה