מה הם רוצים? [פרשת קורח]
מה רצו קורח ועדתו ממשה ומאהרון? מה כאב להם? מה הניע את ניסיון המרד שלהם?
וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי, וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם: רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?!
הטענה פשוטה וחדה: אין מקום להיררכיה, כולם אמורים להיות שווים. תגובתו של משה מתייחסת לטענה הזאת:
בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו, וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. זֹאת עֲשׂוּ: קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ. וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁ יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ, רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי.
ניסיון המחתות מוכיח שני דברים: ראשית – יש היררכיה, יש הנבחרים מכל העדה שכולם קדושים – להנהיג אותה. שנית – מי הם הנבחרים.
אך בהמשך מתוך מענה משה לבני לוי – קבוצה חלקית של המורדים – נראה כי לפחות לקבוצה זו היתה טענה אחרת:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח: שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי: הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו, לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה', וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם. וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ, וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה?!
כאן אין טענה כנגד ההיררכיה. להפך. על פי טענה זו לא כל העדה כולם קדושים. יש כהנים ויש לוויים ויש ישראלים. הטענה היא שהלוויים ראויים להיות גם הם כוהנים, הדרגה העליונה בהיררכיה.
וישנה גם טענה שלישית, הבאה לידי ביטוי בדברי דתן ואבירם:
הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר?! אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם, הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר?! לֹא נַעֲלֶה.
זאת טענה מסוג אחר: משה הבטיח להביא את העם אל ארץ טובה מארץ מצריים, ארץ זבת חלב ודבש. והנה למעשה הוא לקח אותם מארץ זבת חלב ודבש, הביאם אל המדבר. משה הונה את העם.
מתוך תגובת משה אפשר ללמוד כי היתה גם טענה רביעית:
וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל ה': אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם. לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם.
על פי טענה זו משה ניצל את כוחו כדי לעשוק את העם ולהרע לו.
מה היחס בין הטענות? מה באמת טענו המורדים? מה הם רצו?
אפשר לטעון כי הסיפור הוא סיפור פוליטי. קבוצות שונות של מורדים הצטרפו זו לזו, לכל אחת היתה משאלה אחרת. הקואליציה של המורדים הצטרפה על בסיס המכנה המשותף – ההתנגדות למשה ולאהרון.
אפשר לומר שהסיפור איננו סיפור פוליטי אלא תודעתי. יש רובד תודעה עמוק ובו מופיעה התנגדות למשה ולאהרון. יש רובד שני, מוחצן יותר, הדורש מעצמו הנמקה לרגש. כאן מופיעים נימוקים שונים, אך לא הם העניין. הם רק רציונליזציה לרגש האחד והעמוק המפעם בלב כל המורדים.
אם נלך בדרכו של ההסבר השני, נגלה תופעה דומה היכולה להופיע גם בעולמו של היחיד. לעיתים מתעורר רגש עז, הוא יכול להיות רגש חיובי ויכול להיות רגש שלילי. ניקח לדוגמה רגש שלילי של שנאה או קנאה. מישהו מוצא בעצמו רגש שכזה המופנה לאדם מסויים. כשהוא שואל את עצמו 'למה אני שונא אותו?' צפות בו כמה וכמה תשובות, חלקן אף אינן עולות בקנה אחד עם האחרות. מה קורה כאן? מה באמת הוא מרגיש? למה הוא מרגיש כך? על פי תשובה זו יש באיש הזה רגש עמוק בתהומות הנפש, ורציונליזציה שלו ברבדיה החיצוניים יותר. הרציונליזציה איננה הסיבה לרגש אלא הניסיון להצדיק אותו או לדחות את תחושות האשם שהוא גורר. כיוון שכך היא כל כך לא רציונאלית, כוללת אף סתירות פנימיות.
אך יכולה להיות עוד פרשנות לתופעה. כל הפרשנויות הקודמות התבססו על נקודת ההנחה כי נפש האדם אחת היא. יש לה רצון אחד, ועתה צריך להסביר את הצידוקים השונים על סתירותיהם הפנימיות. אך אולי נפש האדם לא אחת היא. אולי אנחנו אסופה של נפשות, כמו צרור בלונים צבעוניים. ההצטרפות בין הנפשות – בין הבלונים – יוצרת את הרגש. אך הרגש הזה הוא אסופה של רצונות שונים שהם הם – האני שלנו.
אם אכן זה סיפור חיינו, יש לו השלכות מרחיקות לכת. במקום לנסות ולהכריע מה אנחנו באמת רוצים [כסוג ההכרעה אליה נדרשים בני הנעורים על סף התבגרותם, או הבוגרים בשלב מסויים של חייהם בו הם בוחנים עצמם מחדש] עלינו להקשיב לנפשות השונות שלנו. הניסיון לא צריך להיות להכריע בין הרצונות, אלא לחפש דרך לתת מענה לכמה שיותר נפשות שבתוכנו.
משה פתר את הסכסוך בדרך אלימה. אולי אפשר אחרת, אולי אפשר לחפש דרכים לממש כל נפש ונפש. אולי אם תמצאנה דרכים קשובות שכאלה, אפשר יהיה למזער את נקודות החיכוך והקונפליקט.
מה רצו קורח ועדתו ממשה ומאהרון? מה כאב להם? מה הניע את ניסיון המרד שלהם?
וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי, וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם: רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?!
הטענה פשוטה וחדה: אין מקום להיררכיה, כולם אמורים להיות שווים. תגובתו של משה מתייחסת לטענה הזאת:
בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו, וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. זֹאת עֲשׂוּ: קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ. וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁ יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ, רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי.
ניסיון המחתות מוכיח שני דברים: ראשית – יש היררכיה, יש הנבחרים מכל העדה שכולם קדושים – להנהיג אותה. שנית – מי הם הנבחרים.
אך בהמשך מתוך מענה משה לבני לוי – קבוצה חלקית של המורדים – נראה כי לפחות לקבוצה זו היתה טענה אחרת:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח: שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי: הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו, לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה', וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם. וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ, וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה?!
כאן אין טענה כנגד ההיררכיה. להפך. על פי טענה זו לא כל העדה כולם קדושים. יש כהנים ויש לוויים ויש ישראלים. הטענה היא שהלוויים ראויים להיות גם הם כוהנים, הדרגה העליונה בהיררכיה.
וישנה גם טענה שלישית, הבאה לידי ביטוי בדברי דתן ואבירם:
הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר?! אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם, הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר?! לֹא נַעֲלֶה.
זאת טענה מסוג אחר: משה הבטיח להביא את העם אל ארץ טובה מארץ מצריים, ארץ זבת חלב ודבש. והנה למעשה הוא לקח אותם מארץ זבת חלב ודבש, הביאם אל המדבר. משה הונה את העם.
מתוך תגובת משה אפשר ללמוד כי היתה גם טענה רביעית:
וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל ה': אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם. לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם.
על פי טענה זו משה ניצל את כוחו כדי לעשוק את העם ולהרע לו.
מה היחס בין הטענות? מה באמת טענו המורדים? מה הם רצו?
אפשר לטעון כי הסיפור הוא סיפור פוליטי. קבוצות שונות של מורדים הצטרפו זו לזו, לכל אחת היתה משאלה אחרת. הקואליציה של המורדים הצטרפה על בסיס המכנה המשותף – ההתנגדות למשה ולאהרון.
אפשר לומר שהסיפור איננו סיפור פוליטי אלא תודעתי. יש רובד תודעה עמוק ובו מופיעה התנגדות למשה ולאהרון. יש רובד שני, מוחצן יותר, הדורש מעצמו הנמקה לרגש. כאן מופיעים נימוקים שונים, אך לא הם העניין. הם רק רציונליזציה לרגש האחד והעמוק המפעם בלב כל המורדים.
אם נלך בדרכו של ההסבר השני, נגלה תופעה דומה היכולה להופיע גם בעולמו של היחיד. לעיתים מתעורר רגש עז, הוא יכול להיות רגש חיובי ויכול להיות רגש שלילי. ניקח לדוגמה רגש שלילי של שנאה או קנאה. מישהו מוצא בעצמו רגש שכזה המופנה לאדם מסויים. כשהוא שואל את עצמו 'למה אני שונא אותו?' צפות בו כמה וכמה תשובות, חלקן אף אינן עולות בקנה אחד עם האחרות. מה קורה כאן? מה באמת הוא מרגיש? למה הוא מרגיש כך? על פי תשובה זו יש באיש הזה רגש עמוק בתהומות הנפש, ורציונליזציה שלו ברבדיה החיצוניים יותר. הרציונליזציה איננה הסיבה לרגש אלא הניסיון להצדיק אותו או לדחות את תחושות האשם שהוא גורר. כיוון שכך היא כל כך לא רציונאלית, כוללת אף סתירות פנימיות.
אך יכולה להיות עוד פרשנות לתופעה. כל הפרשנויות הקודמות התבססו על נקודת ההנחה כי נפש האדם אחת היא. יש לה רצון אחד, ועתה צריך להסביר את הצידוקים השונים על סתירותיהם הפנימיות. אך אולי נפש האדם לא אחת היא. אולי אנחנו אסופה של נפשות, כמו צרור בלונים צבעוניים. ההצטרפות בין הנפשות – בין הבלונים – יוצרת את הרגש. אך הרגש הזה הוא אסופה של רצונות שונים שהם הם – האני שלנו.
אם אכן זה סיפור חיינו, יש לו השלכות מרחיקות לכת. במקום לנסות ולהכריע מה אנחנו באמת רוצים [כסוג ההכרעה אליה נדרשים בני הנעורים על סף התבגרותם, או הבוגרים בשלב מסויים של חייהם בו הם בוחנים עצמם מחדש] עלינו להקשיב לנפשות השונות שלנו. הניסיון לא צריך להיות להכריע בין הרצונות, אלא לחפש דרך לתת מענה לכמה שיותר נפשות שבתוכנו.
משה פתר את הסכסוך בדרך אלימה. אולי אפשר אחרת, אולי אפשר לחפש דרכים לממש כל נפש ונפש. אולי אם תמצאנה דרכים קשובות שכאלה, אפשר יהיה למזער את נקודות החיכוך והקונפליקט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה