פשרי דברים. [פרשת חוקת]
פרשת פרה אדומה הפותחת את פרשת חוקת, הפכה לסמל לפרשה סתומה שאין לה פשר:
'כל זה ניסיתי בחכמה, אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני'.
אמר שלמה:
'על כל התורה כולה עמדתי, ועל פרשה זו של פרה, כיוון שהייתי מגיע אליה, הייתי דורש בה, חוקר בה ושואל בה, 'אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני'.
[במדבר רבה י"ט]
ההתלבטות סביב פשרה של פרה אדומה, באה לידי ביטוי במדרש הבא:
שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי: אילין עובדייא דאתון עבדין [הדברים האלה שאתם עושים] נראין כמין כשפים. אתם מביאים פרה, ושורפין אותה, וכותשין אותה, ונוטלין את אפרה, ואחד מכם מטמא למת מזין עליו שתים ושלוש טיפין, ואתם אומרים לו: טהרת!
אמר לו: לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך?
אמר לו: לאו.
אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית ?
אמר לו: הן.
אמר לו: ומה אתם עושין לו ?
אמר לו: מביאין עיקרין, ומעשנין תחתיו, ומרביצים עליה מים, והיא בורחת.
אמר לו: ישמעו אזניך מה שאתה מוצא [=מוציא] מפיך. כך הרוח הזו רוח טומאה, דכתיב: "וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה יג), מזין עליו מי נדה, והוא בורח.
לאחר שיצא, אמרו לו תלמידיו: רבינו, לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר?
אמר להם: חייכם, לא המת מטמא, ולא המים מטהרין, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב: זאת חוקת התורה. [שם]
קול אחד – המושם במדרש כמענה לעובד הכוכבים – מעמיד את הפרשה כשייכת לשדה המאגיה. קול שני – המושם במדרש כמענה לתלמידים - מעמיד את הפרשה כמערך חוקים ללא טעם.
בורחס בספרו 'מלאכת השיר' מראה כי ספרות קלאסית משנה את פשרה במהלך הדורות. לעיתים בדור מאוחר עם שינויי השפה וההקשר ניתנים פשרים חדשים שהיו בלתי אפשריים בשעת כתיבת היצירה. אחד העם מורה כי זה הפשר החילוני של המושג 'כתבי הקודש'. כתבי הקודש הם הכתבים שלא נזנחים עם חלוף השנים, אלא שבים ועוסקים בהם בכל דור ודור תוך מציאת ונתינת פשרים חדשים לתוכנם. עם תובנות אלה, נחפש פשר לפרשת פרה אדומה. מצד אחד לא נתיימר לומר שהפשר הוא הכוונה המקורית של הפרשה, ומהצד השני נעמיד אותו תוך חיפוש המילון התנ"כי למארג הסמלים שבה.
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל. וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו. וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ, וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים. וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו, אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף. וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת, וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה.
ארבעה סמלים בולטים בפרשה: הפרה האדומה. הארז. האזוב. שני התולעת. האדום של הפרה לוקח אותנו אל פשר האדום. זהו פשר אוניברסאלי המופיע ביצירות ספרות ואומנות מכל מרחבי התרבות, אך יש לו גם 'קנייטש' [קפל היוצר ייחוד] במקורות היהדות. האדום הוא צבע הדם, הויטאלי. האדום בתנ"ך מעלה כמה תמונות:
'ויצא הראשון אדמוני, כולו כאדרת שער, ויקראו את שמו עשו.'
[בראשית כ"ה כ"ח]
'ויאמר עשו אל יעקב: הלעיטני נא מן האדֹם האדֹם הזה כי עיֵף אנכי, על כן קרא שמו אדום.' [שם]
'וישלח ויביאהו [את דוד] והוא אדמוני עם יפה עיניים וטוב ראי. ויאמר: קום משחהו כי זה הוא.' [שמואל א' ט"ז]
האדום הוא החי, המעורר, האחר – העשווי, החייתי [היוצר את הניגוד בינו ובין העיניים הטובות. כל האדום האדום הזה בא אל מול המפגש עם המוות, יוצר ניגוד מרהיב. הוא מצטרף לארז ולאזוב, המהווים גם מבחינה חזותית צירוף ניגודים של הגדול והקטן. כך גם במקורות היהדות, על שלמה ממשל המשלים נאמר:
וידבר על העצים, מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר.
[מלכים א' ה']
הוראת הדימוי היא, מהגדול ביותר ועד הקטן ביותר. מהי נקודת המפגש בין הארז והאזוב ובין המוות? המוות הוא נקודת האפסות של האדם, האזוב שבו. אך המוות גם יוצר את תודעת החיים, הארז שבאדם. בלי תודעת מוות אין תודעת חיים! הוסף לכך את שני התולעת הלוקח אותנו מיד אל ביתה של רחב הזונה. כדי לסמן את ביתה שלא יפגע, אומרים לה המרגלים:
הנה אנחנו באים בארץ, את תקוות חוט השני הזה תקשרי בחלון אשר הורדתנו בו... [יהושע ב']
הנה נימה נוספת נמסכת ב'אדום' – אל הויטאלי, אל החייתי, מצטרפת התקווה. אם נאסוף עתה את כל מרכיבי סמל הפרה האדומה, נמצא תצריף מרהיב: ויטאליות מצורפת לחרדת מוות אזובית ותודעת חיים ארזית, והכל ארוז בחוט השני – חוט של תקווה.
פרשת פרה אדומה הפותחת את פרשת חוקת, הפכה לסמל לפרשה סתומה שאין לה פשר:
'כל זה ניסיתי בחכמה, אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני'.
אמר שלמה:
'על כל התורה כולה עמדתי, ועל פרשה זו של פרה, כיוון שהייתי מגיע אליה, הייתי דורש בה, חוקר בה ושואל בה, 'אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני'.
[במדבר רבה י"ט]
ההתלבטות סביב פשרה של פרה אדומה, באה לידי ביטוי במדרש הבא:
שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי: אילין עובדייא דאתון עבדין [הדברים האלה שאתם עושים] נראין כמין כשפים. אתם מביאים פרה, ושורפין אותה, וכותשין אותה, ונוטלין את אפרה, ואחד מכם מטמא למת מזין עליו שתים ושלוש טיפין, ואתם אומרים לו: טהרת!
אמר לו: לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך?
אמר לו: לאו.
אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית ?
אמר לו: הן.
אמר לו: ומה אתם עושין לו ?
אמר לו: מביאין עיקרין, ומעשנין תחתיו, ומרביצים עליה מים, והיא בורחת.
אמר לו: ישמעו אזניך מה שאתה מוצא [=מוציא] מפיך. כך הרוח הזו רוח טומאה, דכתיב: "וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה יג), מזין עליו מי נדה, והוא בורח.
לאחר שיצא, אמרו לו תלמידיו: רבינו, לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר?
אמר להם: חייכם, לא המת מטמא, ולא המים מטהרין, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב: זאת חוקת התורה. [שם]
קול אחד – המושם במדרש כמענה לעובד הכוכבים – מעמיד את הפרשה כשייכת לשדה המאגיה. קול שני – המושם במדרש כמענה לתלמידים - מעמיד את הפרשה כמערך חוקים ללא טעם.
בורחס בספרו 'מלאכת השיר' מראה כי ספרות קלאסית משנה את פשרה במהלך הדורות. לעיתים בדור מאוחר עם שינויי השפה וההקשר ניתנים פשרים חדשים שהיו בלתי אפשריים בשעת כתיבת היצירה. אחד העם מורה כי זה הפשר החילוני של המושג 'כתבי הקודש'. כתבי הקודש הם הכתבים שלא נזנחים עם חלוף השנים, אלא שבים ועוסקים בהם בכל דור ודור תוך מציאת ונתינת פשרים חדשים לתוכנם. עם תובנות אלה, נחפש פשר לפרשת פרה אדומה. מצד אחד לא נתיימר לומר שהפשר הוא הכוונה המקורית של הפרשה, ומהצד השני נעמיד אותו תוך חיפוש המילון התנ"כי למארג הסמלים שבה.
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל. וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו. וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ, וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים. וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו, אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף. וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת, וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה.
ארבעה סמלים בולטים בפרשה: הפרה האדומה. הארז. האזוב. שני התולעת. האדום של הפרה לוקח אותנו אל פשר האדום. זהו פשר אוניברסאלי המופיע ביצירות ספרות ואומנות מכל מרחבי התרבות, אך יש לו גם 'קנייטש' [קפל היוצר ייחוד] במקורות היהדות. האדום הוא צבע הדם, הויטאלי. האדום בתנ"ך מעלה כמה תמונות:
'ויצא הראשון אדמוני, כולו כאדרת שער, ויקראו את שמו עשו.'
[בראשית כ"ה כ"ח]
'ויאמר עשו אל יעקב: הלעיטני נא מן האדֹם האדֹם הזה כי עיֵף אנכי, על כן קרא שמו אדום.' [שם]
'וישלח ויביאהו [את דוד] והוא אדמוני עם יפה עיניים וטוב ראי. ויאמר: קום משחהו כי זה הוא.' [שמואל א' ט"ז]
האדום הוא החי, המעורר, האחר – העשווי, החייתי [היוצר את הניגוד בינו ובין העיניים הטובות. כל האדום האדום הזה בא אל מול המפגש עם המוות, יוצר ניגוד מרהיב. הוא מצטרף לארז ולאזוב, המהווים גם מבחינה חזותית צירוף ניגודים של הגדול והקטן. כך גם במקורות היהדות, על שלמה ממשל המשלים נאמר:
וידבר על העצים, מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר.
[מלכים א' ה']
הוראת הדימוי היא, מהגדול ביותר ועד הקטן ביותר. מהי נקודת המפגש בין הארז והאזוב ובין המוות? המוות הוא נקודת האפסות של האדם, האזוב שבו. אך המוות גם יוצר את תודעת החיים, הארז שבאדם. בלי תודעת מוות אין תודעת חיים! הוסף לכך את שני התולעת הלוקח אותנו מיד אל ביתה של רחב הזונה. כדי לסמן את ביתה שלא יפגע, אומרים לה המרגלים:
הנה אנחנו באים בארץ, את תקוות חוט השני הזה תקשרי בחלון אשר הורדתנו בו... [יהושע ב']
הנה נימה נוספת נמסכת ב'אדום' – אל הויטאלי, אל החייתי, מצטרפת התקווה. אם נאסוף עתה את כל מרכיבי סמל הפרה האדומה, נמצא תצריף מרהיב: ויטאליות מצורפת לחרדת מוות אזובית ותודעת חיים ארזית, והכל ארוז בחוט השני – חוט של תקווה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה