האדם המתגעגע

האדם המתגעגע

מקומם של הגעגועים בעולמו של רבי נחמן

יצירתו של רבי נחמן מברסלב, רוויה בגעגועים. כך בתורותיו, וכך ביותר בסיפוריו. מסה זו באה לשרטט את שדה געגועיו, לרקום אותו בעולמות הוגי הגעגועים, ולתהות – האם חידש רבי נחמן דבר בתורת הגעגוע.
שלושה עשר סיפורי המעשיות של רבי נחמן רצופים בגעגועים. יש געגועים גלויים, בהם מופיע המושג געגוע. במעשה מאבדת בת מלך מורה בת המלך למשנה המחפש אותה למצוא מקום לשבת שם שנה 'וכל השנה תתגעגע אחרי להוציא אותי'. בן המלך במעשה ממלך וקיסר מתגעגע לבת הקיסר – 'והיה מגעגע מאוד אחריה עד שנחלה'. הבן במעשה מרב ובן יחיד 'היה מרגיש שחסר לו והיה מתגעגע מאוד למלאת חסרונו ולא ידע מהו.' החתן והכלה במעשה בשבעת הקבצנים בכל יום 'היו בוכים ומתגעגעים מאוד' לאחד הקבצנים. בסיפור היום השלישי מגיעים הגעגועים לשיא בזיקה שבין הלב למעיין "... וחלישות השניה יש לו להלב מן גודל ההשתוקקות והגעגועים שהוא מתגעגע וכוסף תמיד ומשתוקק מאוד בכלות הנפש אל אותו המעיין...".
יש געגועים שאינם באים לידי ביטוי במושג הגעגוע, אך התיאור הוא כולו געגוע. מעשה באבידת בת מלך הוא סיפור של חיפוש וגעגוע אחר בת המלך האבודה. מעשה במלך וקיסר הוא סיפור של חיפוש וגעגוע של בת הקיסר אחר חתנה – בן המלך. במעשה מחיגר מופיע סיפור האילן הצמא למים, צמא שהוא סוג של געגוע. מעשה ממלך עניו הוא מעשה של חיפוש אחר המלך המסתתר ואף הוא סוג של געגוע. מעשה מזבוב ועכביש הוא סיפור געגוע של הטורף אל טרפו – '...ראה שהיה עכביש שהיה מרחש על צדי הספר, דהיינו על חודי הדפין, ומצד שני היה עומד זבוב. מן הסתם להיכן הולך העכביש? אל הזבוב. ובתוך שהיה העכביש מרחש והולך אל הזבוב, בא הרוח והרים את הדף מן הספר, ולא היה העכביש יכול לילך אל הזבוב. וחזרה לאחוריה, ועשתה עצמה בערמה כאלו היא חוזרת ואינה רוצה עוד לילך אל הזבוב. וחזר הדף למקומו. וחזרה העכביש לילך אל הזבוב, ואזי שוב הרים הדף ולא הניחה וחזרה...'. מעשה מרב ובן יחיד הוא כולו סיפור געגועים בין הבן ובין הצדיק. מעשה מחכם ותם הוא מעשה של חתירה אל התכלית מצד אחד ושל חיפוש אחר המלך מהצד השני, והרי שני הצדדים הם גלגולי געגועים. מעשה מבערגיר ועני הוא סיפור אהבת געגועים המתגלגלת מדור לדור. מעשה בן המלך והשפחה שהתחלפו מלא בגעגועים וחרדות במיוחד געגועיו של בן המלך 'האמת' לשוב לזהותו. אלה רקומים במציאות שלא מסודרת כראוי וכמסדרים אותה אזי בוקעת שירת ההרמוניה המופלאה – מושא הגעגועים. כך גם במעשה מבעל תפילה שהוא כולו געגוע אחד גדול הנחלק לגעגועים שונים ומשונים אל המציאות השלימה שהיתה ואבדה. ושיאו של הספר סיפור שבעת הקבצנים שכל אחד מהם במומו ובחסרונו מגלם געגוע, והחתן והכלה מתגעגעים אליהם.
רבי נחמן בונה שדה שפה שלם סביב מושג הגעגוע. השדה כולל את המושגים 'אהבה', 'השתוקקות', 'יללה', 'צעקה', 'קול', 'ניגון', 'בכי', 'תכלית', 'חיסרון', 'תאווה', ועוד.
יהודה ליבס במאמרו 'החידוש של רבי נחמן', מעמיד את החידוש של רבי נחמן על החידוש – הן כתפיסתו את עצמו כחידוש, והן כתמה מרכזית בהגותו. הכיסופים או הגעגועים מופיעים כנגזרת של החידוש שהוא תמונה דינאמית וזורמת:

במקום הגשמתו של אידיאל מציע ר' נחמן בכמה מקומות את הכיסופים עצמם. ההגשמה לא רק שאינה אפשרית, היא גם איננה רצויה, שכן בהגשמת תוכנם יתבטלו הכיסופים ויוחלפו בתוכן קבוע, מה שמנוגד לאידיאל הברסלבי של החידוש המתמיד.

האם מכיוון שרבי נחמן מעמיד הכל על החידוש הוא נמשך אל הגעגועים, או מכיוון שהוא מתגעגע הוא נמשך אל החידוש (המתאים לצורת הגעגוע)?
האם זאת כלל שאלה חשובה?
נניח לפי שעה לשאלות הללו, ונפנה לשרטט את כל תורתו של רבי נחמן על אדני החידוש ו/או הגעגוע. דיינו אם נציין שניים מרעיונותיו הייחודיים, כדי להבליט כי אין מדובר כאן בתופעת שוליים אלא בלב ליבה של יצירתו.

בתורת התשובה של רבי נחמן הוא חידש את המושג – תשובה על תשובה:

... ואפילו אם יודע אדם בעצמו שעשה תשובה שלימה, אף על פי כן צריך לעשות תשובה על תשובה הראשונה, כי מתחילה כשעשה תשובה עשה לפי השגתו, ואחר כך בוודאי כשעושה תשובה, בוודאי הוא מכיר ומשיג יותר את השם יתברך. נמצא לפי השגתו שמשיג עכשיו בוודאי השגתו הראשונה הוא בבחינת גשמיות, נמצא שצריך לעשות תשובה על השגתו הראשונה...
(ליקוטי מוהר"ן ו')

שתי קריאות אפשריות: או שכאן תמונת חידוש מתמיד הגוררת געגוע וכיסופים אל השלמות שלעולם לא מושגת, או שכאן תמונת געגוע אין סופי הגוררת חידוש מתמיד ואי התקבעות בתשובה ובפירותיה. ועדיין לא הכרענו אם זאת שאלה חשובה או משחק מילים בעלמא.
רעיון ייחודי שני הטומן בחובו את הגעגוע ו/או החידוש מצוי בתורת הקושיא של רבי נחמן. הוא חידש את המושג 'קושיא הבאה מהחלל הפנוי':

אבל יש עוד מין אפיקורסית... ובאמת אי אפשר לישב אלו הקושיות כי אלו הקושיות של אפיקורסית הזאת באים מחלל פנוי אשר שם בתוך החלל הפנוי אין שם אלוקות ועל כן אלו הקושיות... אי אפשר בשום אופן למצוא להם תשובה...
(ליקוטי מוהר"ן ס"ד)

כיצד מגיבים לקושיות הללו? רבי נחמן מציע שלוש תגובות: האחת – לעבור עליהן, השניה – לשתוק עליהן, והשלישית – לנגן אותן. הניגון לוקח אותנו אל עולם שמעבר לשפה, עולם מלא – בניגוד לקפיצה ולשתיקה, שהוא כולו תנועה ודינאמיקה הקשורה לשדה החידוש והגעגועים.
אלה הם רק שני קצוות של קרחונים. אפשר להעמיד את כל תורת רבי נחמן ואת סיפוריו כעולם של חידוש ושל געגועים, כשהיחס בין החידוש ובין הגעגועים נותר לפי שעה לא פתור.

געגועיו של ר' נחמן על רקע געגועי קודמיו בישראל ובעמים

עולם הגעגועים הוא עולם עשיר ביצירות הרוח בכלל ובמקורות היהדות בפרט. אפלטון הבחין בין המציאות העכורה, עולם המערה החשוכה בה אנחנו שרויים – ובין עולם האידיאות והאור אליו אנחנו חותרים. אריסטו איבחן את האדם כיצור שיש בו פוטנציאל החותר לקראת מימושו. כך משורטטת התשתית של הגעגוע, החתירה של החלקי אל השלם. מקורות היהדות לסוגיהם ולגווניהם מצטרפים לתיאור ולהעמקת הגעגוע:

כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים.צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי.מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים.הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָהבֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל-הַיּוֹם: אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ. [תהילים מ"ב]

הרמב"ם מעמיד את היחס לאמת, כיחס הבונה תשתית של געגוע:

אל תחשוב שהסודות הגדולים האלה ידועים עד תכליתם וסופם לאחד מאתנו. לא; אלא שפעמים האמת מבהיקה לנו עד שאנו חושבים אותה לאור יום. אחרי כן החומרים וההרגלים חוזרים ומסתירים אותה עד שאנו חוזרים להיות בלילה אפל, קרוב למה שהיינו בתחילה. משולים אנו אפוא למי שהברק מבריק לו מדי פעם בפעם בלילה אפל מאוד. יש בינינו מי שהברק מבריק לו פעם אחר פעם עד שהוא כביכול תמיד בתוך אור שאינו פוסק, כך שהלילה הופך לו ליום... ויש ביניהם מי שהבריק לו הברק פעם אחת בכל לילו... יש מי שיש (לו) הפסקות רבות או מועטות בין ברק לברק... לפי מצבים אלה שונות דרגותיהם של השלמים. אלה אשר לא ראו אור מעולם אלא הם מגששים באפלת לילה... מהם האמת נסתרת כליל חרף עוצמת התגלותה...
[מורה נבוכים. הפתיחה]

ספר הזוהר מביא תמונה זהה, חושף בה כדרכו את הארוס ואת הגעגוע:

משל למה הדבר דומה? לרחימתא דאיהי שפירתא בחיזו ושפירתא בריוא, ואיהי טמירתא בטמירו גו היכלא דילה, [לאהובה שהיא יפת מראה ויפת והיא מסתתרת בתוך ההיכל שלה.] ואית לה רחימא יחידאה דלא ידעין ביה בני נשא, אלא איהו בטמירו [ויש לה אהוב יחיד שלא מכירים אותו בני האדם והוא בהסתר]. ההוא רחימא מגו רחימו דרחים לה עבר לתרע ביתה תדיר זקיף עינוי לכל סטר [אותו אהוב מתוך האהבה שאוהב אותה עובר על שער ביתה תמיד זוקף עיניו לכל צד.] איהי ידעת דהא רחימא אסחר תרע ביתה תדיר [היא יודעת שהאהוב סובב את ביתה תמיד.] מה עבדת? [מה עושה?] פתחת פתחא זעירא בההוא היכלא טמירא דאיהי תמן, וגליאת אנפהא לגבי רחימאה ומיד אתהדרת ואתכסיאת. [פותחת פתח זעיר באותו היכל נסתר שהיא בו, ומגלה את פניה לאהובה ומיד חוזרת ומסתתרת]. כל אינון דהוו לגבי רחימא לא חמו ולא אסתכלו, בר רחימא בלחודוי ומעוי ולביה ונפשה אזלו אבתרה, וידע דמגו רחימו דרחימת ליה אתגליאת לגביה רגעא חדא לאתערא ליה [כל אלה שהיו עם האהוב לא ראו ולא הסתכלו חוץ מהאהוב לבדו, ומעיו ולבו ונפשו הלכו אחריה וידע שמתוך האהבה שאוהבת אותו נגלית אליו רגע אחד לעורר אותו.] הכי הוא מלה דאוריתא, לא אתגליאת אלא לגבי רחימאה [כך הוא מילה של התורה, לא מתגלה אלא לאהובה] ידעת אורייתא דההוא חכימא דלבא אסחר לגבי תתרע ביתא כל יומא [יודעת התורה שאותו חכם הלב סובב את שער ביתה כל יום]. מה עבדת? [מה עושה?] גליאת אנפהא לגבה מגו היכלא וארמיזת לה רמיזא [מגלה פניה לגביו מתוך היכלה ורומזת לו רמיזה] מיד אהדרת לאתרא ואתטמרת [מיד חוזרת למקומה ומסתתרת] כל אנון דתמן לא ידעי ולא מסתכלי אלא איהו בלחודוי [כל אלה ששם לא יודעים ולא מסתכלים אלא הוא – האהוב – לבדו] ומעוי וליביה ונפשיה אזיל אבתרה [ומעיו ולבו ונפשו הולכים אחריה] ועל דא אורייתא אתגליאת ואתכסיאת ואזלת ברחימו לגבי רחימהא לאתערא בהדי רחימו [ועל כך התורה נגלית ומתכסה והולכת באהבה אל אהובה לעורר אתו אהבה]. [זוהר משפטים]

בשדה הגעגוע הגדול הזה פועל רבי נחמן. מה מקומו בשדה הזה? האם הוא רק מבטא בשפתו הציורית את אשר שורטט לפניו, או שהוא מחדש חידוש בתורת הגעגוע?

את שדה הגעגוע הגדול אפשר לחלק לשני חלקים. החלק האחד, ה'קלאסי', מכיל געגוע הבא בסופה של הדרך לידי פתרון. במשל המערה של אפלטון - האסירים יוצאים אל האור. אצל אריסטו האדם יכול בסופה של הדרך לצאת מן הכח אל הפועל. משלי האור של הרמב"ם במורה נבוכים ושל ספר הזוהר אמנם לא מבטיחים אור גדול ותמידי, אך כן מבטיחים את האור במידה הראויה לשני בוני הדיאלוג. לעומת זאת בחלק השדה השני, ה'מודרני', אין ערובה למימוש הגעגוע. ייתכן והדרך תהיה דרך אין סופית, ייתכן והגעגוע לא יגיע לעולם לידי פתרון. דוגמה בולטת למעבר בין שני חלקי השדה מצויה בפרשנותו של הרמן כהן לתורת האידיאות של אפלטון. כהן מעמיד את האידיאה באופן שקאנט העמיד את האידיאה המכוונת – אידיאה המסמנת נקודת קצה אינסופית שבהגדרה אי אפשר להגיע עד אליה. רבי נחמן ממקם את עצמו בחלק השדה המודרני. לעיתים הוא נמצא ממש על הגבול בין שני חלקי השדה, כמו במעשה הראשון – מעשה מאבידת בת מלך. בתום מסע חיפושים ארוך ומייגע הנמשך שנים אחרי שנים, מוצא המשנה למלך את בת המלך האבודה. הקורא מצפה להתענג על הסוף מתיר המתח, אך המספר לא מספק את מבוקשו: 'ואיך שהוציאה לא סיפר, ובסוף הוציאה.' גם המעשה במלך וקיסר מסתיים בטעם טפל של החמצה. בראשית תוארה אהבה לוהטת בין בן המלך ובין בת הקיסר –

'והיה מגעגע מאוד אחריה עד שנחלה...והבן מלך היה מתגעגע מאוד לראות אותה ולא היה אפשר לו לראותה... פעם אחת הלך אצל כתל של אספקלריה וראה אותה ונפל חלשות...'

והנה בתום המסע, כשסוף סוף מוצאת בת הקיסר את אהוב ליבה – התיאור הוא חסר רגש ועוצמה:

ואתה בן המלך [היינו החתן שלה באמת] נלכה ונסעה. ושבו לביתם.

אף כאן התחושה היא של דגש על דרך הגעגוע ושימה בסוגריים של הפתרון. במעשים מזבוב ועכביש ומרב ובן יחיד – הגעגועים לא באים לידי מימוש. ובשיאו של הספר – בסיפור על שבעת הקבצנים, מעשה הקבצן השביעי לא מסופר ונראה כי אין זו סתם רשלנות של המספר. סיפור היום השלישי והקבצן השלישי, סיפור הלב והמעיין שהפך לסמל הגעגוע של רבי נחמן – מבטא את התחושה כי הגעגוע איננו בר מימוש:

וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של המעיין וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעיין הנ"ל וכוסף ומשתוקק תמיד מאוד מאוד לבוא אל אותו המעיין בהשתוקקות גדול מאוד מאוד, וצועק מאוד לבוא אל אותו המעיין, וגם זה המעיין משתוקק אליו...
אך מאחר שהוא מתגעגע אליו כל כך, מפני מה אינו הולך אל המעיין?! אך כשרוצה לילך ולהתקרב אל ההר, אזי אינו רואה השיפוע ואינו יכול להסתכל על המעיין, ואם לא יסתכל על המעיין אזי תצא נפשו...

התנועה אל עבר המימוש פוגמת בגעגוע ובכך הורסת את תשתית היחס הלא פתור שבין הלב ובין המעיין.

מעשה מבערגיר ועני אומנם מסתיים בסיום 'שלם':
והיתה החתונה. והשמחה בשלמות. והמלוכה והקיסרית קבלו הזוג הזה ומלכו בכיפה.

אך למרות זאת, הפתרון לא פותר שהרי הפתרון בו רצתה הכלה כלל את השבת אביה הקיסר למקומו, ופתרון זה לא מתממש -

אך אמרה לה [הכלה לאמה] שאינה רוצה באופן אחר, רק שישיבו את אביה הקיסר למקומו, ואמה לא היתה מרוצה לזה כללף כי חרה לה מה עליו מאד, על שבשבילו היה כל הנ"ל. אף על פי כן הוכרחה למלאות רצון בתה ורצו להשיבו. ויבקשו והנה אין הקיסר נמצא כלל.

בסיפור זה, הפן ה'מודרני' של רבי נחמן בולט עוד יותר. הלא סיפור האהבה האמיתי בו הוא הסיפור חוצה גבולות המשפחה בין הסוחר ובין אשת העני. אהבה זו לא זוכה למימוש, ורק בדור הבא ילדיהם – הם החתן והכלה – כורתים ברית אהבה ברת מימוש ביניהם. רבי נחמן לא רק מורה כי הדרך חשובה מהמימוש, הוא מגיע גם למחוזות האכזריים בהם הגעגוע נחסם ולא יכול להתממש, לא רק מפני שלא הגיעה השעה אלא מפני שמימושים אחרים בולמים אותו. הנה כי כן, רבי נחמן השייך לשדה הגעגועים העולמי והיהודי, ממקם את עצמו בחלקו המודרני שאיננו ברור מאליו בשפה הדתית – ואפילו בזאת העכשווית. בשפה הדתית יש געגועים יש אפילו שברים אבל תמיד בסופו של דבר יהיה תיקון ותבוא הגאולה. קשה לשפה הדתית להכיל עולם שרק חותר אל הגאולה אך לעולם לא נגאל, מתקדם אל עבר התיקון אך לעולם לא יהיה מתוקן. עולם כזה נתפס על ידה כעולם פגום, ועולם פגום עלול להעיד על יוצר שאיננו מושלם. רבי נחמן איננו מפחד ממחוזות אלה, משרטט אותם ביד בוטחת. אילו היתה תורת הגעגוע של רבי נחמן מסתיימת בכך, הרי שהוא היה מסומן כמי שהביא אל מקורות היהדות תמה מודרנית. לא חידש אותה, אך מהווה חידוש בהנכיחו אותה בזירה היהודית. אך רבי נחמן כמו רבי נחמן, איננו מסתפק בכך אלא פורץ קדימה.

בין געגוע לחיפוש זהות

התבוננות נוספת בשלושה עשר הסיפורים מגלה, כי מעבר לגעגוע השזור בהם ישנו עוד נושא העובר בהם כחוט השני. הנושא הזה הוא הזהות. מה בין געגוע לבין זהות? בגעגוע האני מרוכז באחר, מוצא בו את השלמתו. בזהות האני מרוכז בעצמו, מוצא בו את השלמתו. לעיתים הגבולות מטושטשים ומבלבלים. ה'חיסרון' יכול להופיע בשדה הגעגוע כמו הבן המתגעגע אל הצדיק, ויכול להופיע בשדה הזהות כמו בעלי המומים הפזורים בסיפורים ו'מתגעגעים' לשלמות העצמית שלהם. לעיתים נרפאים – כמו במעשה מחיגר, לעיתים הם מגלים שהחיסרון שלהם איננו חיסרון כמו במעשה שבעת הקבצנים –

ואתם סבורים שאני עיוור, אין אני עיוור כלל...

לעיתים השדות מתערבבים, ואנשי הזהות הם גם אנשי געגוע. אך המבחין יבחין כי המדובר בשני שדות נפרדים, ואפילו – העומדים במתח וסתירה זה עם זה. אך לפני שנציג את היחס שבין השדות, נערוך מסע קצר בעקבות שדה הזהות בקבוצת הסיפורים: החיגר במעשה מחיגר מחפש את זהותו ואת השלמת מומו. במעשה ממלך שגזר שמד הנושא הוא הזהות היהודית, והיכולת לחיות אותה במלואה במדינה בה יש גזירת שמד. מעשה בן המלך שהיה מאבנים טובות הוא סיפור זהות מובהק בו הגיבור חי בזהות מוסתרת – האבנים הטובות תחת כיסוי העור, שנחשפת במהלך הסיפור. המעשה ממלך עניו הוא סיפור בחינה מדוקדק של מרכיבי הזהות, בדיקת היחס בין החכמה והגבורה ובין הענווה כמרכיבי זהות. סיפור זה מהווה חידוש נועז בשדה הזהות בהורותו כי הענווה היא 'אנטי זהות', בניקוד למקובל בתורות המידות המסורתיות. המעשה מחכם ותם אף הוא מעשה זהות מובהק. בדיקה אמיצה של הזהויות הסותרות וניסיון לבנות זהות המשלבת חכמה ותמימות – שהרי התם גיבור הסיפור רוכש את זהות החכם בלומדו את החכמות במסע הזהות זו. מעשה מבערגיר ועני הוא אמנם סיפור געגועים, אך שזורים בו מרכיבי זהות חשובים. העני הופך לקיסר ובכך מתבצעים חילופי זהויות חריפים. יתרה מזו, הרוצח החוטף את הכלה מפשיט אותה ממלבושי האישה שלה ומלבישם למלח ואותה מלביש במלבושי גבר. אלה הם לא רק חילופים דרמאטיים המקדמים את עלילת הסיפור, אלא חילופי זהות עמוקים המשקפים את חילופי הזהות הנשית והגברית שבסיפור המלך והקיסר בו נתבונן עוד מעט קט.
מעשה מבן ומלך ובן שפחה שנתחלפו הוא סיפור זהות קלאסי המורה על בדיקת הזהות תוך כדי שמיטתה והמרתה באחרת. הסיפור – במתכונת סיפורי החילופין העממיים – בודק בחתירה מעל ומעבר למקובל בסיפור העממי, מה מתוך הזהות [זהות המלך] הוא מוחצן ומנותק מהעצמיות, ומה הינו חלק אינטגראלי ממנה. מעשה מבעל תפילה הוא גם מעשה געגועים למציאות האבודה, אך גם מעשה זהות המפרק את הזהות לזהויות שונות. כל מדינה בנויה סביב זהות אחרת, ומחפשת את הזהות השלימה שלה ואף בונה היררכיה של זהויות:

...וכן היה קצוב אצלם כשיש לו כך וכך הוא סתם בן אדם ואם יש לו עוד פחות מזה הוא חיה או עוף וכיוצא. והיה אצלם חיות רעות ועופות דהינו כשיש לו רק כך וכך הוא נקרא אריה אנושי וכן כיוצא בזה שאר חיות רעות ועופות, דהינו שלפי מעוט ממונו הוא רק חיה או עוף כי עיקר אצלם הממון, ומעלה ודרגה של כל אחד הוא רק לפי הממון.

כאן רבי נחמן פורץ אל מעבר למודרניות אל הזירה המכונה הזירה הפוסט מודרנית, זאת שבה אין זהות אחת אלא שלל זהויות. כך קורה גם במעשה משבעת הקבצנים כשכל קבצן שהוא בעל מום ולא בעל מום מהווה ביטוי לזהות שונה מהזהויות האחרות שאיננה נכנסת למבנה היררכי עימן.
על רקע זה נבחן את סיפור הזהות החריף ביותר, המעשה ממלך וקיסר. מסגרתו של הסיפור היא מסגרת סיפור געגועים. האוהבים מופרדים זה מזו, ויוצאים – ליתר דיוק יוצאת - למסע געגועים שסופו פגישה מחודשת. אך מסע הגעגועים הזה הוא גם מסע זהות. בתחנות השונות של המסע נדרשת בת הקיסר להכריע בין שתי אפשרויות: או - לפעול באופן לא מוסרי, או – לפעול באופן מוסרי ולוותר על מושא געגועיה. בתחנה הראשונה היא גונבת את דעתו של בן הסוחר – מעמידה פנים כי תינשא לו ומפירה את הבטחתה, וגונבת את ספינתו. בתחנה השניה היא גונבת את דעתו של המלך העצוב, מבטיחה להינשא לו ומפירה את הבטחתה. היא גם חוטפת את בנות השרים ומצרפת אותן בעל כורחן למסעה. בתחנה השלישית הפרת המוסר מגיעה לרצח, אומנם של השודדים. לא רק זאת אלא שלאחר הריגת השודדים:

...והסכימו שלא לילך עוד מלובש כמו נשים. ותפרו להם בגדי זכרים מלבושי אשכנז...

זהותם הגברים וה'אשכנזית' [מעיל קצר כמעילי המשכילים] מהווה מרכיב חשוב בהמשך העלילה.
התחנה הרביעית היא המוזרה והמטרידה ביותר. בעוד שבשלוש התחנות הראשונות אפשר היה לדון את בת הקיסר לכף חובה ביחס לפריעת חוקי המוסר, לטעון שעשתה זאת כ'הגנה עצמית', הרי שאין הדבר כך בתחנה הרביעית. איש לא איים על ספינת הנשים המחופשות לגברים, ולמרות זאת – לשם השעשוע בלבד – היא הורגת את המלך הקירח, גונבת את דעתה של אלמנתו בהציגה עצמה כרופא ממין זכר ומביאה אותה להינשא לה. מה פשר ההתנהגות הזאת?!
הרושם הוא שרבי נחמן נוגע כאן בעצבים החשופים והיותר רגישים של הזהות. מסעה של בת הקיסר הפך ממסע געגועים לבן המלך [שהוא דמות אנמית וחסרת כל אופי], למסע של גילוי זהותה העצמית. במסע הזה היא בודקת את גבולות הזהות הנשית – גברית, ואת גבולות הזהות הדתית – חילונית [מסורתית – משכילית, מזרחית – אשכנזית]. רבי נחמן מצביע על כך שבעוד שבשדה הגעגוע האני מרוכז באתה - מושא געגועיו ומתבטל ביחס אליו, בשדה הזהות המצב הוא הפוך. האני מרוכז בעצמו ואם הוא רוצה לממש את זהותו הוא חייב לפגוע באחר הבולם את התפתחות אישיותו! לא היה כל הכרח חיצוני להרוג את הלך הקרח, אך היה לכך הכרח פנימי. בת הקיסר חייבת לממש גם את כוחות הרוע האלימים שבה כדי למצוא את זהותה. לא בכדי השלמת סיפור המסגרת – סיפור הגעגועים היא טפלה וחיוורת. אהבת הגעגועים גוועה ואת מקומה תפשה שאלת הזהות בה אין לבן המלך מקום.

סוף דבר: הגעגוע והחידוש כחלק מיפוש הזהות

בראשית מסענו שאלנו מה היחס בין החידוש ובין הגעגוע, האם הגעגוע הוא נגזרת של החידוש או החידוש נגזרת של הגעגוע. עתה מתבהר כי התמונה שונה. החידוש אצל רבי נחמן הוא חלק משדה הזהות. בניגוד לזהות הקלאסית שהיא זהות סטטית, הזהות אצל רבי נחמן היא זהות דינאמית. היא מתפתחת תמיד, מגיע לנקודה ומיד חורגת ממנה [תשובה על תשובה], היא לובשת צורה ופושטת צורה [בכל התחפושות המלוות את הסיפורים], היא מתפרקת לזהויות רבות [כבמעשה בבעל תפילה ובמעשה שבעת הקבצנים]. למרות שגם שדה הגעגועים וגם שדה הזהות הם שדות דינאמיים אצל רבי נחמן הם שונים זה מזה וסותרים זה את זה. שדה הגעגועים מרוכז באחר ומבטל את האני בפני האתה. שדה הזהות מרוכז באני ומבטל את האתה בפני האחר.
רבי נחמן הוא איש הגעגוע, אך הוא גם איש הזהות. בשדה הגעגוע הוא איש מודרני המכיר כי לא כל געגוע יכול לבוא לידי מימוש. בשדה הזהות הוא איש פוסט מודרני המכיר את שבירותה הדינאמית של הזהות. חידושו הגדול הוא בהצבעה חדה כתער על הניגוד הצורב שיש בין געגוע לבין זהות. אם תממש את הגעגוע תאבד את הזהות ולהפך. הלב לא יכול לנוע אל עבר המעיין לא רק בגלל שהתנועה תגרור חסימת שדה הראיה של המעיין, אלא מפני שהתנועה תגרור התעלמות מהזהות העצמית. למעשה הניגוד הזה הוא הניגוד שבין הדתי שהוא איש הגעגוע שכל געגועיו מתנקזים אל האחר האלוהי, ובין החילוני המרוכז באני ושואף למימושו. רבי נחמן מורה על זהות דתית חילונית המתייסרת במתח שבין געגוע לבין זהות.
אם יבוא מי לחיות חייו על פי הדרך שסימן רבי נחמן, חייו יהיו שונים מהרבה אופני חיים של התולים חייהם ברבי נחמן. הוא יחיה את הניגוד שבין מימוש לבין געגוע, ידע כי כל תנועה אל קוטב חייו האחד פוגמת במשנהו. ידע כי עליו לממש את חייו במובן ההומניסטי חילוני של המימוש, וידע כי הוא מתגעגע במובן הדתי של הגעגוע. הוא ימצא בבני השיח הדתיים בני ברית המבינים לצפונות נפשו וגעגועיו, אך גם אנשים זרים שאינם מבינים את תשוקת המימוש אשר בו. הוא ימצא בבני השיח החילוניים בני ברית למימושיו, וזרים לחביוני נפשו המתגעגעים. הוא יהיה איש יוצא דופן – לא דתי ולא חילוני מהצד האחד, גם דתי וגם חילוני מהצד השני.

[ המאמר יתפרסם כאפילוג לספר מאמרים על סיפורי מעשיות, בהוצאת ידיעות אחרונות]