מה בין ברכה לקללה? [פרשת בלק]

מה בין קללה לברכה? [פרשת בלק]
את פרשת בלק אפשר לקרוא בשתי קריאות שונות בתכלית.
הקריאה הראשונה
בלק מלך מואב מפחד מישראל, מבקש מבלעם לבוא ולקלל אותו:
הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב, מִמֻּלִי. וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה, כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי--אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ: כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר.
בלעם שואל את אלוהים, ונענה בתשובה חדה כתער:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא.
לאור התשובה הזאת בלעם מסרב. בלק שולח משלחת מכובדת יותר. בלעם קובע את כללי המשחק:
וַיַּעַן בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֶל-עַבְדֵי בָלָק, אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב--לֹא אוּכַל, לַעֲבֹר אֶת-פִּי ה' אֱלֹהָי, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה, אוֹ גְדוֹלָה.
הוא שואל שוב את אלוהים, הפעם הוא מקבל תשובה אחרת:
וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לַיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ--אֹתוֹ תַעֲשֶׂה.
הקורא מבין שמצד אחד בלעם הולך, אך מצד שני הוא כפוף לאשר ידבר אליו אלוהים. בלעם הולך ובדרך פוגש במופע האימים של המלאך המאיים עליו להורגו. בלעם אומר למלאך:
וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-מַלְאַךְ ה', חָטָאתִי--כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ; וְעַתָּה אִם-רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי.
המלאך שולל את אפשרות אי ההליכה ואומר:
וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל-בִּלְעָם, לֵךְ עִם-הָאֲנָשִׁים, וְאֶפֶס אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, אֹתוֹ תְדַבֵּר.
הקורא מגיע אל אותה תובנה ראשונה: בלעם ילך, אך ידבר רק את אשר ידבר אליו אלוהים. בלעם חוזר על כלל המשחק הזה גם בפגישה עם בלק:
וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-בָּלָק, הִנֵּה-בָאתִי אֵלֶיךָ--עַתָּה, הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה: הַדָּבָר, אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי--אֹתוֹ אֲדַבֵּר.
באופן אחר אפשר להציב את התמונה כך: בלעם נקרא לקלל. אלוהים מיירט את משימת הקללה ועומד להשתמש בו כמדיום למשימה אחרת: לברך את ישראל. במשימה זו בלעם הוא דמות שקופה, אין בו עצמיות. הוא מהווה רק כלי אוטומטי לדבר ה', לברכה. ואכן כך מתנהלים הדברים. בלק לוקח את בלעם לבמות בעל, בלעם יוצא להיקרא ושם:
וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר, בְּפִי בִלְעָם; וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל-בָּלָק, וְכֹה תְדַבֵּר.
בלעם נושא דברו, מדווח על כך שלא ביצע את אשר התכוון לעשות:
וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר: מִן-אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ-מוֹאָב, מֵהַרְרֵי-קֶדֶם--לְכָה אָרָה-לִּי יַעֲקֹב, וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל. מָה אֶקֹּב, לֹא קַבֹּה אֵל; וּמָה אֶזְעֹם, לֹא זָעַם ה'.
בלק מתרעם:
וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, מֶה עָשִׂיתָ לִי: לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ, וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ.
בלעם חוזר על כלל המשחק:
וַיַּעַן, וַיֹּאמַר: הֲלֹא, אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים ה' בְּפִי--אֹתוֹ אֶשְׁמֹר, לְדַבֵּר.
עוד פעמיים חוזר על עצמו הריטואל: בלעם נקרא לקלל ונמצא מברך. על פי הקריאה הזאת, בלעם הוא דמות לא חשובה בסיפור. הברכות המופלאות היוצאות מפיו אינן פרי רוחו היוצרת, אלא פרי רצונו ודברו של אלוהים.
הקריאה השניה
הקריאה השניה מבליטה יסוד שנעלם בקריאה הראשונה: ההתבוננות. בלעם מרבה להתבונן:
וַיְהִי בַבֹּקֶר--וַיִּקַּח בָּלָק אֶת-בִּלְעָם, וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל; וַיַּרְא מִשָּׁם, קְצֵה הָעָם.
כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק, לְךָ-נָּא אִתִּי אֶל-מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם--אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה, וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה; וְקָבְנוֹ-לִי, מִשָּׁם.
וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-יִשְׂרָאֵל, שֹׁכֵן, לִשְׁבָטָיו; וַתְּהִי עָלָיו, רוּחַ אֱלֹהִים.
וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר: נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. נְאֻם, שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, וְיֹדֵעַ, דַּעַת עֶלְיוֹן; מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב; דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב, וְקַרְקַר כָּל-בְּנֵי-שֵׁת.
וַיַּרְא, אֶת-עֲמָלֵק, וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר...
וַיַּרְא, אֶת-הַקֵּינִי, וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר...
על פי הקריאה השנייה ההתבוננות היא חשובה מאוד, היא עיקר אומנותו של בלעם. בלעם הוא גלוי העיניים, האיש היודע לראות את האחר. לאחר שרואים את האחר, אפשר לעשות עם פרי ההתבוננות אחד משני דברים: או לקלל, או לברך. גם המקלל וגם המברך רואים את האחר. רק ההתבוננות המעמיקה והמבחינה מאפשרות לקלל או לברך. בלעם על פי הקריאה הזאת איננו מדיום שקוף, איננו רק האומר את אשר אלוהים שם בפיו. אלוהים נעזר ביכולת המופלאה של בלעם לראות, הוא רק כופה עליו להטות אותה אל הברכה ולא אל הקללה. בלי בלעם הפרשה לא היתה אפשרית, אפילו ריבונו של עולם לא ראה כך את עם ישראל.
בלעם הוא מורה דרך לאדם באשר הוא אדם, לא בתורת הברכה או הקללה אלא בתורת ההתבוננות. היכולת לראות את האחר היא אומנות עמוקה, השאלה האם להפוך את ההתבוננות לברכה או לקללה היא שאלה של בחירה והכרעה מוסרית ואנושית.