ארוס ותלמוד תורה
במבט ראשון נדמה, כי התורה במקורות היהדות מהווה כלי להגנה מפני הארוס המאיים. כבר בפרשת בראשית מופיע ניגוד חריף בין הנחש – סמל מיני מובהק – ובין הצו – צורת היסוד של התורה:
וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר אֶל-הָאִשָּׁה: אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן? וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן-תְּמֻתוּן. וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה: לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם, וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.
[בראשית ג']
גם בספרות חז"ל מופיע קול הרואה בתורה ניגוד ליצר [הוא הארוס, בשפה היהודית]:
(דברים יא) "ושמתם [את דברי אלה על לבבכם..." סם תם. נמשלה תורה כסם חיים. משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטייה על מכתו ואמר לו: 'בני. כל זמן שהרטייה זו על מכתך, אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא. ואם אתה מעבירה - הרי היא מעלה נומי. כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: בני. בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר: (בראשית ד) "הלא אם תטיב - שאת". ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו שנאמר: "לפתח חטאת רובץ", ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר: "ואליך תשוקתו". ואם אתה רוצה אתה מושל בו שנאמר: "ואתה תמשול בו." [קידושין ל' עמוד א']
על פי תבנית הניגוד שבין היצר ובין התורה, מתפרשת סדרת סיפורים בהם מתוארים חכמים הפורשים מנשותיהם ומחיי המשפחה כדי להקדיש עצמם ללימוד התורה. הנה סיפור אחד מסדרה זו:
רב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא [רב רחומי היה מצוי לפני רבא – למד ממנו תורה – בעיר מחוזא]. הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי [היה רגיל לבוא לביתו – פעם בשנה - כל ערב יום כיפור]. יומא חד משכתיה שמעתא [יום אחד – בערב יום הכיפורים – משכה אותו השמועה – נשאר ללמוד ולא בא לביתו]. הוה מסכיא דביתהו: השתא אתי השתא אתי [היתה מצפה אשתו, אולי עכשיו בא, אולי עכשיו בא]. לא אתא, חלש דעתה, אחית דמעתא מעינה [לא בא, חלשה דעתה, ירדה דמעה מעינה]. הוה יתיב באיגרא, אפחית איגרא מתותיה, ונח נפשיה [היה יושב – רב רחומי באותה השעה – על גג בית. נפחת הגג מתחתיו, נפל ומת]. [כתובות ס"ב ע"ב]
אפשר לשמוע בסיפור הזה קול המורה כי תלמוד התורה עומד בניגוד לארוס ולגעגוע שבין איש ואישה. אך אפשר לשמוע בו עוד קול. השמועה המושכת את רב רחומי יכולה להצטייר לא כאנטי ארוס, אלא כארוס מתחרה. זאת קריאה שונה בה לימוד התורה איננו מבטל את הארוס אלא להפך – מעצים אותו. אלא שמושא הארוס הופך מהאישה - התורה. הסיפור הבא, המופיע בתלמוד בסמוך לקודמו, מחזק את הרושם שהתורה איננה אנטי ארוס, אלא ארוס מתחרה:
יהודה בריה דרבי חייא חתניה דרבי ינאי הוה אזיל ויתיב בבי רב [יהודה בנו של רבי חייא חתנו של רבי ינאי היה הולך ויושב – ולומד תורה – בביתו של רב]. וכל בי שמשי הוה אתי לביתיה [וכל ערב שבת היה בא לביתו] וכי הוה אתי הוה קא חזי קמיה עמודא דנורא [וכאשר היה בא היה נראה לפניו עמוד של אש]. יומא חד משכתיה שמעתא [יום אחד משכה אותו השמועה]. כיון דלא חזי ההוא סימנא אמר להו רבי ינאי [כיוון שלא ראו את אותו הסימן – את עמוד האש, אמר להם רבי ינאי – החותן:] כפו מטתו שאילמלי יהודה קיים לא ביטל עונתו [הפכו את מיטתו - סימן לאבל - שהרי אילו היה יהודה חי, לא היה מבטל את העונה – מצוות קיום יחסי המין עם רעייתו]. הואי (קוהלת י) "כשגגה שיוצא מלפני השליט" ונח נפשיה [היתה זו – האמירה שיהודה מת - כשגגה שיצאה מפי השליט – רבי ינאי - ויהודה מת].
יהודה מתמסר לתורה. בכל ערב שבת הוא שב לביתו, והצירוף שבין מצוות העונה ובין הסמל של עמוד האש לא מותיר מקום רב לדמיון. והנה פעם אחת מושכת אותו השמועה, אותו ביטוי שראינו בסיפור הקודם. התורה מתחרה עם הרעיה על המשיכה הארוטית. עמוד האש לא מופיע בדרך הביתה, כנראה שהוא נמצא בבית המדרש – בביתו של רב. מכאן מתחילה הטרגדיה.
דמות הקצה בתבנית זו של ארוס אישה ותורה, הוא רבי שמעון בן עזאי:
תניא רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים שנאמר (בראשית ט): "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", וכתיב בתריה [לאחריו] "ואתם פרו ורבו".
רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות שנאמר (בראשית ט): "כי בצלם אלהים עשה את האדם" וכתיב בתריה "ואתם פרו..."
בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות שנאמר: "ואתם פרו ורבו." אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים נאה מקיים ואין נאה דורש ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים?! [שכן בן עזאי לא נשא אישה].
אמר להן בן עזאי: ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה? אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים. [יבמות ס"ג ע"ב]
בן עזאי מבהיר שהוא יחיד ושונה מכולם, העולם יתקיים על ידיהם ולא על ידיו. בכך הוא קובע את הנורמה המאפיינת את יהדות חז"ל בניגוד לנצרות הצומחת לצידה. באופן כללי אסור לארוס המופנה אל התורה לגבור על הארוס מקיים העולם שבין איש לאישה. אך מקרה הקצה השונה מלמד על מגמה הקיימת גם אצל כל החכמים הגוברים עליה ובאים לביתם, לעיתים רחוקות כפי שראינו. חשוב עוד לציין שבעוד שבנצרות מושא הארוס הדתי הוא האל, הרי ביהדות חז"ל מושא הארוס היא התורה.
בסיפורים אלה ניכרת אפשרות לפרשנות על פי התורה איננה מנוגדת לארוס, אלא היא מושא הארוס. ישנם מקורות בספרות חז"ל בהם אמירה זו נחשפת והופכת לאמירה גלויה:
תנא רבי חייא: כל העוסק בתורה לפני עם הארץ כאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר (דברים לג): "תורה צוה לנו משה מורשה" אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורסה'. [פסחים מ"ט ע"ב]
התורה נמצאת ביחס ארוטי לכל אדם בקהילה, גם לעם הארץ – ההדיוט, האנטי אינטלקטואל. התלמיד החכם העוסק בתורה לפני עם הארץ מחלל את הזיקה הארוטית שבין עם הארץ ובין התורה, מראה שרק הוא יכול להיות בזיקת האהבים עם התורה.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (משלי כז): "נוצר תאנה יאכל פריה"? למה נמשלו דברי תורה כתאנה? מה תאנה זו, כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא בה תאנים, אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם.
אמר רבי שמואל בר נחמני: מאי דכתיב (משלי ה) "אילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד"? למה נמשלו דברי תורה לאילת? לומר לך: מה אילה רחמה צר וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה. "ויעלת חן" שמעלת חן על לומדיה.
"דדיה ירווך בכל עת" למה נמשלו דברי תורה כדד? מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם.
"באהבתה תשגה תמיד" כגון רבי אלעזר בן פדת. אמרו עליו על רבי אלעזר שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי.
אמר רבי יצחק בן אלעזר: פעם אחת בא אדם ליטלו ומצא בו שרף.
[עירובין נ"ד]
החלק החריף ביותר הוא דרשתו של רבי שמואל בר נחמני, המדמה את התורה לאילה ואת תלמוד התורה לביאה מושלמת ואידיאלית. אך הוא עטוף בדרשות רכות יותר היוצרות את המנעד הדינאמי של הדרשה. תחילה דרשתו של רבי יוחנן המדמה את התורה לתאנה, עץ בו הבשלת הפירות איננה כאחת אלא בכל עת מבשילה תאנה אחרת. המשמוש בתאנים הוא דימוי חושני עדין לעיסוק האינטלקטואלי בתורה. לאחר דרשת האיילה מוסיף רבי שמואל בר נחמני דימוי אחר, הלומד כיונק מדדי התורה. אף כאן דימוי ארוטי אך עדין ושונה. לבסוף מופיע הסיפור על רבי אלעזר בן פדת שבאהבת תורה אכסטטית נותר במערומיו באמצע תלמודו בשוק של ציפורי.
ספר הזוהר העצים את הדימוי הארוטי של התורה והוסיף לו את התנועה ואת הדינמיקה האופייניים לו:
כמה בני עלמא בערבוביא בסכלתנו דלהון ולא חמאן בארח קשוט באורייתא. [עד כמה בני אדם מעורבבים בשכלם ואינם רואים בדרך האמת בתורה.] ואורייתא קרי בכל יומא בנהימו לגבייהו ולא בעאן לאתבא רישא [והתורה קוראת בכל יום בנהימה אליהם, ואינם רוצים להשיב ראש.] ואף על גב דאמינא דהא אורייתא מלה נפקא מנרתיקה ואתחזיאת זעיר ומיד אתטמרת, הכי הוא ודאי [ואף על גב שאמרתי שהתורה מילה יוצאת מנרתיקה ונראית מעט ומיד מסתתרת, כך הוא בוודאי.] ובזמנא דאתגליאת מגו נרתקה ואתטמרת מיד, לא עבדת דא אלא לאינון דידעין בה ואשתמודעאן בה. [ובזמן שנגלית מנרתיקה ונמסתתרת מיד, לא עושה כן אלא לאלה היודעים בה ומכירים אותה.]
משל למה הדבר דומה? לרחימתא דאיהי שפירתא בחיזו ושפירתא בריוא, ואיהי טמירתא בטמירו גו היכלא דילה, [לאהובה שהיא יפת מראה ויפת והיא מסתתרת בתוך ההיכל שלה.] ואית לה רחימא יחידאה דלא ידעין ביה בני נשא, אלא איהו בטמירו [ויש לה אהוב יחיד שלא מכירים אותו בני האדם והוא בהסתר]. ההוא רחימא מגו רחימו דרחים לה עבר לתרע ביתה תדיר זקיף עינוי לכל סטר [אותו אהוב מתוך האהבה שאוהב אותה עובר על שער ביתה תמיד זוקף עיניו לכל צד.] איהי ידעת דהא רחימא אסחר תרע ביתה תדיר [היא יודעת שהאהוב סובב את ביתה תמיד.] מה עבדת? [מה עושה?] פתחת פתחא זעירא בההוא היכלא טמירא דאיהי תמן, וגליאת אנפהא לגבי רחימאה ומיד אתהדרת ואתכסיאת. [פותחת פתח זעיר באותו היכל נסתר שהיא בו, ומגלה את פניה לאהובה ומיד חוזרת ומסתתרת]. כל אינון דהוו לגבי רחימא לא חמו ולא אסתכלו, בר רחימא בלחודוי ומעוי ולביה ונפשה אזלו אבתרה, וידע דמגו רחימו דרחימת ליה אתגליאת לגביה רגעא חדא לאתערא ליה [כל אלה שהיו עם האהוב לא ראו ולא הסתכלו חוץ מהאהוב לבדו, ומעיו ולבו ונפשו הלכו אחריה וידע שמתוך האהבה שאוהבת אותו נגלית אליו רגע אחד לעורר אותו.] הכי הוא מלה דאוריתא, לא אתגליאת אלא לגבי רחימאה [כך הוא מילה של התורה, לא מתגלה אלא לאהובה] ידעת אורייתא דההוא חכימא דלבא אסחר לגבי תתרע ביתא כל יומא [יודעת התורה שאותו חכם הלב סובב את שער ביתה כל יום]. מה עבדת? [מה עושה?] גליאת אנפהא לגבה מגו היכלא וארמיזת לה רמיזא [מגלה פניה לגביו מתוך היכלה ורומזת לו רמיזה] מיד אהדרת לאתרא ואתטמרת [מיד חוזרת למקומה ומסתתרת] כל אנון דתמן לא ידעי ולא מסתכלי אלא איהו בלחודוי [כל אלה ששם לא יודעים ולא מסתכלים אלא הוא – האהוב – לבדו] ומעוי וליביה ונפשיה אזיל אבתרה [ומעיו ולבו ונפשו הולכים אחריה] ועל דא אוריתא אתגליאת ואתכסיאת ואזלת ברחימו לגבי רחימהא לאתערא בהדי רחימו [ועל כך התורה נגלית ומתכסה והולכת באהבה אל אהובה לעורר אתו אהבה]. [זוהר משפטים]
עד כה עסקנו ביחס הארוטי שבין האדם ובין התורה, עתה נעבור ליחס שבין לומדי בית המדרש. ההתרחשות בבית המדרש שונה מההתרחשות במסגרות לימוד אחרות. אפשר לבחון אותה משתי נקודות מבט, מבחינת התופעה ומבחינת האידיאה המניעה את התופעה. מבחינת התופעה ההתרחשות בבית המדרש אקטיבית יותר מאשר במסגרות לימוד אחרות. חכמים מדמים את ההתרחשות הזאת למלחמה:
מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע. אמר לו: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר ליה: רשות. בא לפני רבן גמליאל. אמר לו: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו: חובה. אמר לו: והלא רבי יהושע אמר לי רשות? אמר לו: המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש. כשנכנסו בעלי תריסין עמד השואל ושאל: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו רבן גמליאל: חובה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שחולק בדבר זה? אמר ליה רבי יהושע: לאו. אמר לו: והלא משמך אמרו לי רשות? אמר ליה: יהושע, עמוד על רגליך ויעידו בך! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: אלמלא אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת? ועכשיו שאני חי והוא חי היאך יכול החי להכחיש את החי? היה רבן גמליאל יושב ודורש ורבי יהושע עומד על רגליו, עד שריננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן עמוד ועמד. אמרי: עד כמה נצעריה וניזיל? [עד כמה יצער רבן גמליאל את רבי יהושע וילך?] בראש השנה אשתקד ציעריה בבכורות במעשה דרבי צדוק ציעריה, הכא נמי ציעריה. תא ונעבריה [בואו ונעבירנו מתפקידו]. [ברכות כ"ז ע"ב]
מי הם בעלי התריסין? התריס הוא המגן, ובעלי התריסין הם הלוחמים המגוננים על עצמם במגן. כך מתוארים תלמידי החכמים, כך מפרש רש"י את הביטוי:
בעלי תריסין: חכמים המנצחים זה את בהלכה.
ואכן התמונה היא כולה מלחמתית כוחנית. התלמיד מעמת את רבי יהושע עם רבן גמליאל. רבן גמליאל מנסה 'להכות' את רבי יהושע. העם נחלץ ו'מכה' את רבן גמליאל. האירוע הכוחני הזה, קרוב מאוד בתודעתם של החכמים לאירוע ארוטי:
תנו רבנן ["והיו הדברים האלה... – דברי התורה – על לבבך, ושננתם לבניך" (דברים ה']] "ושננתם" - שיהו דברי תורה מחודדים בפיך. שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד שנאמר (משלי ז) "אמור לחכמה אחותי את..." ואומר (משלי ז) "קשרם [את דברי החכמה – התורה-על אצבעותיך כתבם על לוח לבך" ואומר (תהילים קכ"ז): "כחצים ביד גיבור כן בני הנעורים", ואומר (תהילים ק"כ)" "חצי גיבור שנונים", ואומר (תהילים מ"ה): "חציך שנונים עמים תחתיך יפלו" ואומר (תהילים קכ"ז): "אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער.
מאי "את אויבים בשער"?
אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה שנאמר (במדבר כא): "את והב בסופה." אל תקרי "בסוּפה" אלא ב"סוֹפה". [קידושין ל' ע"ב]
שרשור הפסוקים מוביל מ"ושננתם" אל החיצים המשוננים הנשלחים תוך מעשה הלמידה מלומד אל לומד. אך הנה דווקא התמונה המלחמתית הזאת, הופכת בסופה לתמונת אהבה.
תמונת הדיאלוג הבית מדרשי הזאת, יש בה כדי להוות אלטרנטיבה לתמונת הדיאלוג שהציג בובר. בובר שייך לקבוצת הוגים אקזיסטנציאליים השמים במוקד הגותם את האדם, ואת האטום האנושי רואים לא ביחיד אלא בהצטרפות שבין אדם לאדם. ראשון להם בין ההוגים היהודים היה הרמן כהן שהורה על שני מושגי אדם דיאלוגיים: Nebenmensch - האדם החי ליד האדם השני, והMitmensch - האדם החי עם האדם השני. בובר אימץ הבחנה זו והפך אותה להבחנה בין אני – אתה לבין אני – לז. התמונה הדיאלוגית של בובר כבשה את הלבבות, עד כי נראה היום שאי לה תחליף – אם בדיאלוג אנחנו רוצים. אלא שהתבוננות ביקורתית מורה כי יש חסרונות עמוקים בתמונתו של בובר. תמונת הדיאלוג שלו היא תמונה הנוטה אל המיסטיקה, בה האחר הממשי איננו קיים:
מי שאומר "אתה" אין משהו שמשמש עצם לנגדו. שכן כל מקום שנתת משהו, נתת משהו לנגדו. כל לז גובל בלז שכנגדו, אין הוא אלא בגבלו גבול לחברו. ואילו בזמן שנהגה "אתה" אין משהו. אין האתה גובל.
מי שאומר "אתה" אין בידו משהו, אין בידו כלום. אבל שרוי הוא ועומד בזיקה. [אני ואתה. עמ' 4 בתרגום העברי]
מכאן קצרה הדרך להכרה כי האחר איננו רלוונטי, הוא יכול שלא להיות בזיקה שאני שרוי בה ביחס אליו, העיקר הוא האני:
האדם שאני אומר לו "אתה", אין אני נודע אותו. אבל שרוי אני ועומד בזיקה אליו. שרוי אני באב הדיבר המקודש. רק משפרשתי הימנה מן הזיקה הריני נודע אותו שוב. הידיעה היא ריחוק האתה.
זיקה יכול שתהא קיימת אף כשאדם, שאני אומר לו "אתה", אינו שומע זאת בתוך ידיעה – ניסיון שלו. שכן מרובה הוא האתה על ידיעה שיודע הלז. האתה מרובה עשייתו, מרובה היפעלותו על הידיעה שיודע הלז. לכאן אין שום אונאה מגעת; כאן עריסתם של החיים לאמתם. [שם עמ' 8]
בית המדרש לא מקבל את התמונה הזאת. בבית המדרש אני פוגש אתה בדעת ובמודעות. לא ייתכן שהאתה לא יהיה נודע את הזיקה שלי אליו. יתרה מזו. מנקודת מבט בית מדרשית בובר חי בבועת עצמו, איננו מבין מהו אתה אמיתי. אתה אמיתי הוא אחר, ולא רק במובן שהעניק לווינס למושג – אחר הקורא לי להתייחס אליו ביחס של אחריות. האתה הבית מדרשי הוא אחר מפני שהוא בר הפלוגתא שלי. הוא לא מאפשר לי לשרות בחוויית הזיקה המיסטית, הוא פוצע אותי באחרותו. התופעה הבית מדרשית נגזרת מהאידיאה הבית מדרשית שהיא המחלוקת. המחלוקת היא נשמת אפו של בית המדרש, כשאתה חולק עלי אתה מתגלה באחרותך, אתה מתגלה בעצמיותך, אתה פוצע אותי אך זהו מעשה האהבה האמיתי. רבים וטובים מפחדים מהמחלוקת, בורחים מהאחרות, מחפשים את הפיוס ואת המכנה המשותף.
"בעלי אסופות" אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: "כולם נתנו מרועה אחד" אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב (שמות כ): "וידבר אלהים את כל הדברים האלה" אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים את דברי אוסרין ואת דברי מתירין את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין. [חגיגה ג' ע"א]
האדם הכמה לאמת אחת, כשהוא נתקל במחלוקת הוא שואל: "היאך אני למד תורה מעתה?!". איך אפשר ללמוד כשכל צעד נתקל באחרות של האחר. אני רוצה הרמוניה, אני רוצה חוויה בובריאנית של אני – אתה! אך זוהי המשנה הדיאלוגית הפוצעת של בית המדרש, זאת הפרשנות של בית המדרש לארוטיקה. הארוס מתממש לא בהתבטלות של האני והאתה אל תוך זיקה קסומה. הארוס מתממש דווקא בהעצמה של האני והאתה הנגלים באחרות הפוצעת זה את זה. לא בכדי מגילת האהבה של כתבי הקודש – שיר השירים – לא מסתיימת בהתלכדות האוהבים אלא דווקא בהכרח להתרחק זה מזו מפאת האחרות:
בְּרַח דּוֹדִי, וּדְמֵה-לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים--עַל, הָרֵי בְשָׂמִים.
[שיר השירים ח']
במבט ראשון נדמה, כי התורה במקורות היהדות מהווה כלי להגנה מפני הארוס המאיים. כבר בפרשת בראשית מופיע ניגוד חריף בין הנחש – סמל מיני מובהק – ובין הצו – צורת היסוד של התורה:
וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר אֶל-הָאִשָּׁה: אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן? וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן-תְּמֻתוּן. וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה: לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם, וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.
[בראשית ג']
גם בספרות חז"ל מופיע קול הרואה בתורה ניגוד ליצר [הוא הארוס, בשפה היהודית]:
(דברים יא) "ושמתם [את דברי אלה על לבבכם..." סם תם. נמשלה תורה כסם חיים. משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטייה על מכתו ואמר לו: 'בני. כל זמן שהרטייה זו על מכתך, אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא. ואם אתה מעבירה - הרי היא מעלה נומי. כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: בני. בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר: (בראשית ד) "הלא אם תטיב - שאת". ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו שנאמר: "לפתח חטאת רובץ", ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר: "ואליך תשוקתו". ואם אתה רוצה אתה מושל בו שנאמר: "ואתה תמשול בו." [קידושין ל' עמוד א']
על פי תבנית הניגוד שבין היצר ובין התורה, מתפרשת סדרת סיפורים בהם מתוארים חכמים הפורשים מנשותיהם ומחיי המשפחה כדי להקדיש עצמם ללימוד התורה. הנה סיפור אחד מסדרה זו:
רב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא [רב רחומי היה מצוי לפני רבא – למד ממנו תורה – בעיר מחוזא]. הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי [היה רגיל לבוא לביתו – פעם בשנה - כל ערב יום כיפור]. יומא חד משכתיה שמעתא [יום אחד – בערב יום הכיפורים – משכה אותו השמועה – נשאר ללמוד ולא בא לביתו]. הוה מסכיא דביתהו: השתא אתי השתא אתי [היתה מצפה אשתו, אולי עכשיו בא, אולי עכשיו בא]. לא אתא, חלש דעתה, אחית דמעתא מעינה [לא בא, חלשה דעתה, ירדה דמעה מעינה]. הוה יתיב באיגרא, אפחית איגרא מתותיה, ונח נפשיה [היה יושב – רב רחומי באותה השעה – על גג בית. נפחת הגג מתחתיו, נפל ומת]. [כתובות ס"ב ע"ב]
אפשר לשמוע בסיפור הזה קול המורה כי תלמוד התורה עומד בניגוד לארוס ולגעגוע שבין איש ואישה. אך אפשר לשמוע בו עוד קול. השמועה המושכת את רב רחומי יכולה להצטייר לא כאנטי ארוס, אלא כארוס מתחרה. זאת קריאה שונה בה לימוד התורה איננו מבטל את הארוס אלא להפך – מעצים אותו. אלא שמושא הארוס הופך מהאישה - התורה. הסיפור הבא, המופיע בתלמוד בסמוך לקודמו, מחזק את הרושם שהתורה איננה אנטי ארוס, אלא ארוס מתחרה:
יהודה בריה דרבי חייא חתניה דרבי ינאי הוה אזיל ויתיב בבי רב [יהודה בנו של רבי חייא חתנו של רבי ינאי היה הולך ויושב – ולומד תורה – בביתו של רב]. וכל בי שמשי הוה אתי לביתיה [וכל ערב שבת היה בא לביתו] וכי הוה אתי הוה קא חזי קמיה עמודא דנורא [וכאשר היה בא היה נראה לפניו עמוד של אש]. יומא חד משכתיה שמעתא [יום אחד משכה אותו השמועה]. כיון דלא חזי ההוא סימנא אמר להו רבי ינאי [כיוון שלא ראו את אותו הסימן – את עמוד האש, אמר להם רבי ינאי – החותן:] כפו מטתו שאילמלי יהודה קיים לא ביטל עונתו [הפכו את מיטתו - סימן לאבל - שהרי אילו היה יהודה חי, לא היה מבטל את העונה – מצוות קיום יחסי המין עם רעייתו]. הואי (קוהלת י) "כשגגה שיוצא מלפני השליט" ונח נפשיה [היתה זו – האמירה שיהודה מת - כשגגה שיצאה מפי השליט – רבי ינאי - ויהודה מת].
יהודה מתמסר לתורה. בכל ערב שבת הוא שב לביתו, והצירוף שבין מצוות העונה ובין הסמל של עמוד האש לא מותיר מקום רב לדמיון. והנה פעם אחת מושכת אותו השמועה, אותו ביטוי שראינו בסיפור הקודם. התורה מתחרה עם הרעיה על המשיכה הארוטית. עמוד האש לא מופיע בדרך הביתה, כנראה שהוא נמצא בבית המדרש – בביתו של רב. מכאן מתחילה הטרגדיה.
דמות הקצה בתבנית זו של ארוס אישה ותורה, הוא רבי שמעון בן עזאי:
תניא רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים שנאמר (בראשית ט): "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", וכתיב בתריה [לאחריו] "ואתם פרו ורבו".
רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות שנאמר (בראשית ט): "כי בצלם אלהים עשה את האדם" וכתיב בתריה "ואתם פרו..."
בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות שנאמר: "ואתם פרו ורבו." אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים נאה מקיים ואין נאה דורש ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים?! [שכן בן עזאי לא נשא אישה].
אמר להן בן עזאי: ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה? אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים. [יבמות ס"ג ע"ב]
בן עזאי מבהיר שהוא יחיד ושונה מכולם, העולם יתקיים על ידיהם ולא על ידיו. בכך הוא קובע את הנורמה המאפיינת את יהדות חז"ל בניגוד לנצרות הצומחת לצידה. באופן כללי אסור לארוס המופנה אל התורה לגבור על הארוס מקיים העולם שבין איש לאישה. אך מקרה הקצה השונה מלמד על מגמה הקיימת גם אצל כל החכמים הגוברים עליה ובאים לביתם, לעיתים רחוקות כפי שראינו. חשוב עוד לציין שבעוד שבנצרות מושא הארוס הדתי הוא האל, הרי ביהדות חז"ל מושא הארוס היא התורה.
בסיפורים אלה ניכרת אפשרות לפרשנות על פי התורה איננה מנוגדת לארוס, אלא היא מושא הארוס. ישנם מקורות בספרות חז"ל בהם אמירה זו נחשפת והופכת לאמירה גלויה:
תנא רבי חייא: כל העוסק בתורה לפני עם הארץ כאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר (דברים לג): "תורה צוה לנו משה מורשה" אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורסה'. [פסחים מ"ט ע"ב]
התורה נמצאת ביחס ארוטי לכל אדם בקהילה, גם לעם הארץ – ההדיוט, האנטי אינטלקטואל. התלמיד החכם העוסק בתורה לפני עם הארץ מחלל את הזיקה הארוטית שבין עם הארץ ובין התורה, מראה שרק הוא יכול להיות בזיקת האהבים עם התורה.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (משלי כז): "נוצר תאנה יאכל פריה"? למה נמשלו דברי תורה כתאנה? מה תאנה זו, כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא בה תאנים, אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם.
אמר רבי שמואל בר נחמני: מאי דכתיב (משלי ה) "אילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד"? למה נמשלו דברי תורה לאילת? לומר לך: מה אילה רחמה צר וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה. "ויעלת חן" שמעלת חן על לומדיה.
"דדיה ירווך בכל עת" למה נמשלו דברי תורה כדד? מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם.
"באהבתה תשגה תמיד" כגון רבי אלעזר בן פדת. אמרו עליו על רבי אלעזר שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי.
אמר רבי יצחק בן אלעזר: פעם אחת בא אדם ליטלו ומצא בו שרף.
[עירובין נ"ד]
החלק החריף ביותר הוא דרשתו של רבי שמואל בר נחמני, המדמה את התורה לאילה ואת תלמוד התורה לביאה מושלמת ואידיאלית. אך הוא עטוף בדרשות רכות יותר היוצרות את המנעד הדינאמי של הדרשה. תחילה דרשתו של רבי יוחנן המדמה את התורה לתאנה, עץ בו הבשלת הפירות איננה כאחת אלא בכל עת מבשילה תאנה אחרת. המשמוש בתאנים הוא דימוי חושני עדין לעיסוק האינטלקטואלי בתורה. לאחר דרשת האיילה מוסיף רבי שמואל בר נחמני דימוי אחר, הלומד כיונק מדדי התורה. אף כאן דימוי ארוטי אך עדין ושונה. לבסוף מופיע הסיפור על רבי אלעזר בן פדת שבאהבת תורה אכסטטית נותר במערומיו באמצע תלמודו בשוק של ציפורי.
ספר הזוהר העצים את הדימוי הארוטי של התורה והוסיף לו את התנועה ואת הדינמיקה האופייניים לו:
כמה בני עלמא בערבוביא בסכלתנו דלהון ולא חמאן בארח קשוט באורייתא. [עד כמה בני אדם מעורבבים בשכלם ואינם רואים בדרך האמת בתורה.] ואורייתא קרי בכל יומא בנהימו לגבייהו ולא בעאן לאתבא רישא [והתורה קוראת בכל יום בנהימה אליהם, ואינם רוצים להשיב ראש.] ואף על גב דאמינא דהא אורייתא מלה נפקא מנרתיקה ואתחזיאת זעיר ומיד אתטמרת, הכי הוא ודאי [ואף על גב שאמרתי שהתורה מילה יוצאת מנרתיקה ונראית מעט ומיד מסתתרת, כך הוא בוודאי.] ובזמנא דאתגליאת מגו נרתקה ואתטמרת מיד, לא עבדת דא אלא לאינון דידעין בה ואשתמודעאן בה. [ובזמן שנגלית מנרתיקה ונמסתתרת מיד, לא עושה כן אלא לאלה היודעים בה ומכירים אותה.]
משל למה הדבר דומה? לרחימתא דאיהי שפירתא בחיזו ושפירתא בריוא, ואיהי טמירתא בטמירו גו היכלא דילה, [לאהובה שהיא יפת מראה ויפת והיא מסתתרת בתוך ההיכל שלה.] ואית לה רחימא יחידאה דלא ידעין ביה בני נשא, אלא איהו בטמירו [ויש לה אהוב יחיד שלא מכירים אותו בני האדם והוא בהסתר]. ההוא רחימא מגו רחימו דרחים לה עבר לתרע ביתה תדיר זקיף עינוי לכל סטר [אותו אהוב מתוך האהבה שאוהב אותה עובר על שער ביתה תמיד זוקף עיניו לכל צד.] איהי ידעת דהא רחימא אסחר תרע ביתה תדיר [היא יודעת שהאהוב סובב את ביתה תמיד.] מה עבדת? [מה עושה?] פתחת פתחא זעירא בההוא היכלא טמירא דאיהי תמן, וגליאת אנפהא לגבי רחימאה ומיד אתהדרת ואתכסיאת. [פותחת פתח זעיר באותו היכל נסתר שהיא בו, ומגלה את פניה לאהובה ומיד חוזרת ומסתתרת]. כל אינון דהוו לגבי רחימא לא חמו ולא אסתכלו, בר רחימא בלחודוי ומעוי ולביה ונפשה אזלו אבתרה, וידע דמגו רחימו דרחימת ליה אתגליאת לגביה רגעא חדא לאתערא ליה [כל אלה שהיו עם האהוב לא ראו ולא הסתכלו חוץ מהאהוב לבדו, ומעיו ולבו ונפשו הלכו אחריה וידע שמתוך האהבה שאוהבת אותו נגלית אליו רגע אחד לעורר אותו.] הכי הוא מלה דאוריתא, לא אתגליאת אלא לגבי רחימאה [כך הוא מילה של התורה, לא מתגלה אלא לאהובה] ידעת אורייתא דההוא חכימא דלבא אסחר לגבי תתרע ביתא כל יומא [יודעת התורה שאותו חכם הלב סובב את שער ביתה כל יום]. מה עבדת? [מה עושה?] גליאת אנפהא לגבה מגו היכלא וארמיזת לה רמיזא [מגלה פניה לגביו מתוך היכלה ורומזת לו רמיזה] מיד אהדרת לאתרא ואתטמרת [מיד חוזרת למקומה ומסתתרת] כל אנון דתמן לא ידעי ולא מסתכלי אלא איהו בלחודוי [כל אלה ששם לא יודעים ולא מסתכלים אלא הוא – האהוב – לבדו] ומעוי וליביה ונפשיה אזיל אבתרה [ומעיו ולבו ונפשו הולכים אחריה] ועל דא אוריתא אתגליאת ואתכסיאת ואזלת ברחימו לגבי רחימהא לאתערא בהדי רחימו [ועל כך התורה נגלית ומתכסה והולכת באהבה אל אהובה לעורר אתו אהבה]. [זוהר משפטים]
עד כה עסקנו ביחס הארוטי שבין האדם ובין התורה, עתה נעבור ליחס שבין לומדי בית המדרש. ההתרחשות בבית המדרש שונה מההתרחשות במסגרות לימוד אחרות. אפשר לבחון אותה משתי נקודות מבט, מבחינת התופעה ומבחינת האידיאה המניעה את התופעה. מבחינת התופעה ההתרחשות בבית המדרש אקטיבית יותר מאשר במסגרות לימוד אחרות. חכמים מדמים את ההתרחשות הזאת למלחמה:
מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע. אמר לו: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר ליה: רשות. בא לפני רבן גמליאל. אמר לו: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו: חובה. אמר לו: והלא רבי יהושע אמר לי רשות? אמר לו: המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש. כשנכנסו בעלי תריסין עמד השואל ושאל: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו רבן גמליאל: חובה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שחולק בדבר זה? אמר ליה רבי יהושע: לאו. אמר לו: והלא משמך אמרו לי רשות? אמר ליה: יהושע, עמוד על רגליך ויעידו בך! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: אלמלא אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת? ועכשיו שאני חי והוא חי היאך יכול החי להכחיש את החי? היה רבן גמליאל יושב ודורש ורבי יהושע עומד על רגליו, עד שריננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן עמוד ועמד. אמרי: עד כמה נצעריה וניזיל? [עד כמה יצער רבן גמליאל את רבי יהושע וילך?] בראש השנה אשתקד ציעריה בבכורות במעשה דרבי צדוק ציעריה, הכא נמי ציעריה. תא ונעבריה [בואו ונעבירנו מתפקידו]. [ברכות כ"ז ע"ב]
מי הם בעלי התריסין? התריס הוא המגן, ובעלי התריסין הם הלוחמים המגוננים על עצמם במגן. כך מתוארים תלמידי החכמים, כך מפרש רש"י את הביטוי:
בעלי תריסין: חכמים המנצחים זה את בהלכה.
ואכן התמונה היא כולה מלחמתית כוחנית. התלמיד מעמת את רבי יהושע עם רבן גמליאל. רבן גמליאל מנסה 'להכות' את רבי יהושע. העם נחלץ ו'מכה' את רבן גמליאל. האירוע הכוחני הזה, קרוב מאוד בתודעתם של החכמים לאירוע ארוטי:
תנו רבנן ["והיו הדברים האלה... – דברי התורה – על לבבך, ושננתם לבניך" (דברים ה']] "ושננתם" - שיהו דברי תורה מחודדים בפיך. שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד שנאמר (משלי ז) "אמור לחכמה אחותי את..." ואומר (משלי ז) "קשרם [את דברי החכמה – התורה-על אצבעותיך כתבם על לוח לבך" ואומר (תהילים קכ"ז): "כחצים ביד גיבור כן בני הנעורים", ואומר (תהילים ק"כ)" "חצי גיבור שנונים", ואומר (תהילים מ"ה): "חציך שנונים עמים תחתיך יפלו" ואומר (תהילים קכ"ז): "אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער.
מאי "את אויבים בשער"?
אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה שנאמר (במדבר כא): "את והב בסופה." אל תקרי "בסוּפה" אלא ב"סוֹפה". [קידושין ל' ע"ב]
שרשור הפסוקים מוביל מ"ושננתם" אל החיצים המשוננים הנשלחים תוך מעשה הלמידה מלומד אל לומד. אך הנה דווקא התמונה המלחמתית הזאת, הופכת בסופה לתמונת אהבה.
תמונת הדיאלוג הבית מדרשי הזאת, יש בה כדי להוות אלטרנטיבה לתמונת הדיאלוג שהציג בובר. בובר שייך לקבוצת הוגים אקזיסטנציאליים השמים במוקד הגותם את האדם, ואת האטום האנושי רואים לא ביחיד אלא בהצטרפות שבין אדם לאדם. ראשון להם בין ההוגים היהודים היה הרמן כהן שהורה על שני מושגי אדם דיאלוגיים: Nebenmensch - האדם החי ליד האדם השני, והMitmensch - האדם החי עם האדם השני. בובר אימץ הבחנה זו והפך אותה להבחנה בין אני – אתה לבין אני – לז. התמונה הדיאלוגית של בובר כבשה את הלבבות, עד כי נראה היום שאי לה תחליף – אם בדיאלוג אנחנו רוצים. אלא שהתבוננות ביקורתית מורה כי יש חסרונות עמוקים בתמונתו של בובר. תמונת הדיאלוג שלו היא תמונה הנוטה אל המיסטיקה, בה האחר הממשי איננו קיים:
מי שאומר "אתה" אין משהו שמשמש עצם לנגדו. שכן כל מקום שנתת משהו, נתת משהו לנגדו. כל לז גובל בלז שכנגדו, אין הוא אלא בגבלו גבול לחברו. ואילו בזמן שנהגה "אתה" אין משהו. אין האתה גובל.
מי שאומר "אתה" אין בידו משהו, אין בידו כלום. אבל שרוי הוא ועומד בזיקה. [אני ואתה. עמ' 4 בתרגום העברי]
מכאן קצרה הדרך להכרה כי האחר איננו רלוונטי, הוא יכול שלא להיות בזיקה שאני שרוי בה ביחס אליו, העיקר הוא האני:
האדם שאני אומר לו "אתה", אין אני נודע אותו. אבל שרוי אני ועומד בזיקה אליו. שרוי אני באב הדיבר המקודש. רק משפרשתי הימנה מן הזיקה הריני נודע אותו שוב. הידיעה היא ריחוק האתה.
זיקה יכול שתהא קיימת אף כשאדם, שאני אומר לו "אתה", אינו שומע זאת בתוך ידיעה – ניסיון שלו. שכן מרובה הוא האתה על ידיעה שיודע הלז. האתה מרובה עשייתו, מרובה היפעלותו על הידיעה שיודע הלז. לכאן אין שום אונאה מגעת; כאן עריסתם של החיים לאמתם. [שם עמ' 8]
בית המדרש לא מקבל את התמונה הזאת. בבית המדרש אני פוגש אתה בדעת ובמודעות. לא ייתכן שהאתה לא יהיה נודע את הזיקה שלי אליו. יתרה מזו. מנקודת מבט בית מדרשית בובר חי בבועת עצמו, איננו מבין מהו אתה אמיתי. אתה אמיתי הוא אחר, ולא רק במובן שהעניק לווינס למושג – אחר הקורא לי להתייחס אליו ביחס של אחריות. האתה הבית מדרשי הוא אחר מפני שהוא בר הפלוגתא שלי. הוא לא מאפשר לי לשרות בחוויית הזיקה המיסטית, הוא פוצע אותי באחרותו. התופעה הבית מדרשית נגזרת מהאידיאה הבית מדרשית שהיא המחלוקת. המחלוקת היא נשמת אפו של בית המדרש, כשאתה חולק עלי אתה מתגלה באחרותך, אתה מתגלה בעצמיותך, אתה פוצע אותי אך זהו מעשה האהבה האמיתי. רבים וטובים מפחדים מהמחלוקת, בורחים מהאחרות, מחפשים את הפיוס ואת המכנה המשותף.
"בעלי אסופות" אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: "כולם נתנו מרועה אחד" אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב (שמות כ): "וידבר אלהים את כל הדברים האלה" אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים את דברי אוסרין ואת דברי מתירין את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין. [חגיגה ג' ע"א]
האדם הכמה לאמת אחת, כשהוא נתקל במחלוקת הוא שואל: "היאך אני למד תורה מעתה?!". איך אפשר ללמוד כשכל צעד נתקל באחרות של האחר. אני רוצה הרמוניה, אני רוצה חוויה בובריאנית של אני – אתה! אך זוהי המשנה הדיאלוגית הפוצעת של בית המדרש, זאת הפרשנות של בית המדרש לארוטיקה. הארוס מתממש לא בהתבטלות של האני והאתה אל תוך זיקה קסומה. הארוס מתממש דווקא בהעצמה של האני והאתה הנגלים באחרות הפוצעת זה את זה. לא בכדי מגילת האהבה של כתבי הקודש – שיר השירים – לא מסתיימת בהתלכדות האוהבים אלא דווקא בהכרח להתרחק זה מזו מפאת האחרות:
בְּרַח דּוֹדִי, וּדְמֵה-לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים--עַל, הָרֵי בְשָׂמִים.
[שיר השירים ח']
[המאמר יתפרסם ב'הד החינוך']
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה