על עובדות חרדות תעמולה ודימויים [פרשת שלח]
שליחת המרגלים היתה אמורה להיות מצע לכניסה מאורגנת יותר לארץ, לפוגג חרדות מהצד האחד וליצור ערנות לבעיה מהצד השני. משהו השתבש, והתוצאה לא היתה טובה:
וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה: לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב, נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז; הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה.
מה השתבש? מהו מנגנון השיבוש? אפשר לעמוד על מנגנון השיבוש תוך השוואה בין עובדה לבין פרשנות, במגבלה שאנחנו יונקים את העובדות מתיאור של עובדות ולא מהנתונים עצמם:
וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק... וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם, וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים.
ביחס ל'עובדות' הללו יש שני תיאורים של המרגלים. הראשון – כאשר הם פוגשים את משה, והשני לאחר שכלב מנסה להסות אותם:
בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.
הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים, וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.
למרות שמבחינת העובדות לא השתנה דבר, יש שינוי חריף בין התיאור הראשון ובין השני. לאחר ההתנגדות של כלב, הופך התיאור השני לקשה ומאיים יותר. בני הענק הופכים לאנשי מידות, לנפילים. המרגלים הופכים להיות לחגבים, הארץ הופכת להיות אוכלת יושביה. השפה המונעת מהחרדה פוצעת את גבולות העובדה ועוברת אותם.
מניין זה התחיל? האם התיאור הראשון היה מתאים לעובדות שנחשפו לעיניהם? אולי הכל התחיל בביטוי 'ארץ זבת חלב ודבש'. אומנם אין זה חידוש לשון של המרגלים, ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו חידש אותו. בהתגלות בסנה הוא אומר למשה:
וָאֹמַר: אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם, אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. [שמות ג']
אך התיאור בספר שמות הוא תיאור על ארץ יעודה, ואילו התיאור בפרשתנו הוא דיווח של מרגלים – של אנשים שראו. יתרה מזו, הם לא צריכים לתאר את הענבים, הענבים בידיהם והם יכולים להראות אותם. זה זה. כל חריגה אל עבר השפה היא מתכון לנזילות של המילים, ואולי לא מקרה הוא שבתיאור השפה הביטוי הוא 'זיבה', זליגת הנוזל אל מעבר לגבולות הפרי.
האמת היא שאי אפשר שלא לחרוג מה'זה' אל השפה. מתבקש תיאור של ה'זה', שימתו בהקשר. איננו דומה אשכול הענבים הזה, לאשכול ענבים שהוא חלק ממכלול של 'ארץ זבת חלב ודבש'. אך חייבים להיות מודעים לכוחה ההרסני של השפה. היא משתלטת על היש, הופכת אותו ליש שבמילים. ביש שבמילים שולטות החרדות, הם מעצבות אותו בדמותן.
השפה היא עולם קסום, היא גם כלי מרפא. אפשר לברוא שפה יפה ל'זה' כואב. התקווה היא תולדה של השפה. כשכלב מהסה את המרגלים הוא אומר:
עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ.
בסיבוב השפה הבא אומרים יהושע וכלב:
הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם, סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם.
גם אלה מילות שפה החורגות מה'זה'. בוודאי שכל מילות העידוד - 'יכול נוכל' אינן עובדות. גם הביטוי 'סר צילם' [הנובע כנראה מאמונה עתיקה כי אדם לפני מותו מאבד את צילו] חורג כנראה מהעובדה. אפילו הביטוי 'טובה הארץ מאוד מאוד' מהווה חריגה שכזאת. ראשית - יש כאן שיפוט ולא עובדה, ושנית – החזרה הכפולה על התואר 'טובה' היא דגש המקפל בחובו עמדה וחורג מהדיווח על העובדות. מילים 'טובות' הן כוח מרפא אך גם הן עלולות להיות כח משחית. כאן אפשר ליפול לתעמולה שלא מציגה את הנמענים מול המציאות אלא מנסה לבנות להם מציאות מדומה שתניע אותם לפעולה. כך עשו ועושים המשטרים האפלים ביותר. יתרה מזו, קל מאוד ליפול למצב בו יש ויכוח בין השפה ה'שלילית' המעמידה את המציאות באור אחד ובין השפה החיובית המעמידה אותה באור הפוך כשדבר אחד נשכח: העובדות. המאבק התעמולתי מכיל עמדה שאין בה כבוד לנמענים. הוא לא נותן להם לשפוט, הוא עורך את השיפוט בעצמו.
מה נעשה אל מול חרדותינו? האם נעמיד שפת תעמולה נגדית כפי שעשו יהושע וכלב? אולי כדאי להציע דרך אחרת: נדבק ביש. נמזער את התארים, נמזער את הפרשנות. אם נרגיש כי יש מקום לפרשנות, לפחות נגדור אותה בגדר המורה – זו לא עובדה אלא פרשנות. כמו שדה מוקשים שיש לסמנו, נסמן את איזורי השפה שמעבר לישים. נפנה לנמענים ונסמוך על בגרותם לשפוט, נאמר: זאת המציאות על יופייה ועל כיעורה, ועכשיו בואו ובעזרת השפה נבנה עליה את בניין הערכים שלנו מבלי לטשטש את הגבול החד כתער שבין העובדה לבין הפרשנויות התקוות והערכים המנסים – ובצדק – להטות את המציאות לכאן או לכאן.
שליחת המרגלים היתה אמורה להיות מצע לכניסה מאורגנת יותר לארץ, לפוגג חרדות מהצד האחד וליצור ערנות לבעיה מהצד השני. משהו השתבש, והתוצאה לא היתה טובה:
וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה: לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב, נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז; הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה.
מה השתבש? מהו מנגנון השיבוש? אפשר לעמוד על מנגנון השיבוש תוך השוואה בין עובדה לבין פרשנות, במגבלה שאנחנו יונקים את העובדות מתיאור של עובדות ולא מהנתונים עצמם:
וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק... וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם, וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים.
ביחס ל'עובדות' הללו יש שני תיאורים של המרגלים. הראשון – כאשר הם פוגשים את משה, והשני לאחר שכלב מנסה להסות אותם:
בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.
הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים, וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.
למרות שמבחינת העובדות לא השתנה דבר, יש שינוי חריף בין התיאור הראשון ובין השני. לאחר ההתנגדות של כלב, הופך התיאור השני לקשה ומאיים יותר. בני הענק הופכים לאנשי מידות, לנפילים. המרגלים הופכים להיות לחגבים, הארץ הופכת להיות אוכלת יושביה. השפה המונעת מהחרדה פוצעת את גבולות העובדה ועוברת אותם.
מניין זה התחיל? האם התיאור הראשון היה מתאים לעובדות שנחשפו לעיניהם? אולי הכל התחיל בביטוי 'ארץ זבת חלב ודבש'. אומנם אין זה חידוש לשון של המרגלים, ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו חידש אותו. בהתגלות בסנה הוא אומר למשה:
וָאֹמַר: אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם, אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. [שמות ג']
אך התיאור בספר שמות הוא תיאור על ארץ יעודה, ואילו התיאור בפרשתנו הוא דיווח של מרגלים – של אנשים שראו. יתרה מזו, הם לא צריכים לתאר את הענבים, הענבים בידיהם והם יכולים להראות אותם. זה זה. כל חריגה אל עבר השפה היא מתכון לנזילות של המילים, ואולי לא מקרה הוא שבתיאור השפה הביטוי הוא 'זיבה', זליגת הנוזל אל מעבר לגבולות הפרי.
האמת היא שאי אפשר שלא לחרוג מה'זה' אל השפה. מתבקש תיאור של ה'זה', שימתו בהקשר. איננו דומה אשכול הענבים הזה, לאשכול ענבים שהוא חלק ממכלול של 'ארץ זבת חלב ודבש'. אך חייבים להיות מודעים לכוחה ההרסני של השפה. היא משתלטת על היש, הופכת אותו ליש שבמילים. ביש שבמילים שולטות החרדות, הם מעצבות אותו בדמותן.
השפה היא עולם קסום, היא גם כלי מרפא. אפשר לברוא שפה יפה ל'זה' כואב. התקווה היא תולדה של השפה. כשכלב מהסה את המרגלים הוא אומר:
עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ.
בסיבוב השפה הבא אומרים יהושע וכלב:
הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם, סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם.
גם אלה מילות שפה החורגות מה'זה'. בוודאי שכל מילות העידוד - 'יכול נוכל' אינן עובדות. גם הביטוי 'סר צילם' [הנובע כנראה מאמונה עתיקה כי אדם לפני מותו מאבד את צילו] חורג כנראה מהעובדה. אפילו הביטוי 'טובה הארץ מאוד מאוד' מהווה חריגה שכזאת. ראשית - יש כאן שיפוט ולא עובדה, ושנית – החזרה הכפולה על התואר 'טובה' היא דגש המקפל בחובו עמדה וחורג מהדיווח על העובדות. מילים 'טובות' הן כוח מרפא אך גם הן עלולות להיות כח משחית. כאן אפשר ליפול לתעמולה שלא מציגה את הנמענים מול המציאות אלא מנסה לבנות להם מציאות מדומה שתניע אותם לפעולה. כך עשו ועושים המשטרים האפלים ביותר. יתרה מזו, קל מאוד ליפול למצב בו יש ויכוח בין השפה ה'שלילית' המעמידה את המציאות באור אחד ובין השפה החיובית המעמידה אותה באור הפוך כשדבר אחד נשכח: העובדות. המאבק התעמולתי מכיל עמדה שאין בה כבוד לנמענים. הוא לא נותן להם לשפוט, הוא עורך את השיפוט בעצמו.
מה נעשה אל מול חרדותינו? האם נעמיד שפת תעמולה נגדית כפי שעשו יהושע וכלב? אולי כדאי להציע דרך אחרת: נדבק ביש. נמזער את התארים, נמזער את הפרשנות. אם נרגיש כי יש מקום לפרשנות, לפחות נגדור אותה בגדר המורה – זו לא עובדה אלא פרשנות. כמו שדה מוקשים שיש לסמנו, נסמן את איזורי השפה שמעבר לישים. נפנה לנמענים ונסמוך על בגרותם לשפוט, נאמר: זאת המציאות על יופייה ועל כיעורה, ועכשיו בואו ובעזרת השפה נבנה עליה את בניין הערכים שלנו מבלי לטשטש את הגבול החד כתער שבין העובדה לבין הפרשנויות התקוות והערכים המנסים – ובצדק – להטות את המציאות לכאן או לכאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה